לטעמי התשובה לשאלה זו, הינה שלילית.
- אקדים ואציין כי כל עוד המשיבים 3-5 לא הורשעו בדין, עומדת להם 'חזקת החפות', ולא ניתן לראותם כמי שאכן התקשרו, בהכרח, בהסדרים כובלים.
- מעבר לכך, ס' 42א(א) לפק' הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: "פק' הראיות") קובע כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."
מסעיף זה עולה כי רק פסק דין חלוט, המרשיע את הנאשם, יכול לשמש כראיה לכאורה בהליך אזרחי בו המורשע או חליפו הוא בעל דין, ובהגשת כתב אישום, לא די.
- לא למותר לציין, כי המבקש לא נחשף לחומרי החקירה אשר שימשו בסיס להגשת כתב האישום, וממילא גם לא הציג אותם, ולפיכך האמור בבקשה הוא לכאורה בגדר 'עדות שמועה'.
- אוסיף ואציין כי בהתאם לסעיף 43(א)(1) לחוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק התחרות"), לממונה על התחרות נתונה הסמכות המנהלית לקבוע קיומו של הגבל עסקי, כמשמעותו בס' 1 לחוק התחרות הכלכלית.
- הגם כי מדובר בקביעה בעלת אופי מעין שיפוטי, אין בה כדי למנוע מן הרשות שנתנה אותה (הממונה), לעיין בה מחדש, לבטלה, לתקנה או לשנותה, וגם בית הדין מוסמך לעשות כן. כמו כן אין בקביעתו של הממונה עצמה, משום הרשעה או הטלת חבות (ר' ס' 43(ד) לחוק התחרות הכלכלית וכן בית דין גבוה לצדק 326/96 כספי ואח' נ' הממונה על ההגבלים העסקיים ואח' [נבו] (2.12.1996)).
- יצוין כי המבקש עצמו, כמעט ולא התייחס לסוגיה משמעותית זו במסגרת תשובתו, למעט 3 שורות בפרק העוללות, ודומה כי לא בכדי.
- לא אותרה על ידי פסיקה של כב' בית המשפט העליון בסוגיה האמורה, והצדדים לא הפנו לפסיקה כאמור, אולם מפסקי דין של בתי המשפט המחוזיים עולה כי הם מצאו שלא להכיר בעצם הגשתו של כתב אישום כראיה מהימנה בהליך אזרחי.
- כך לדוגמא, בתובענה ייצוגית (נצרת) 33846-01-16 גרנד פורום סוכנות לביטוח 2001 בערעור מיסים נ' משטרת ישראל [נבו] (7.3.2017) הורה בית המשפט על מחיקה על הסף של הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, תוך שהוא קובע כי אין מקום לדון בשאלת חוקיות קנסות תעבורה שהוטלו על נאשם במסגרת הליך של תובענה ייצוגית בטרם נקבעו קביעות חלוטות בעניין פסלות הקנסות בבית המשפט לתעבורה.
- בבקשות שונות אזרחי (תל אביב) 12571/09 שידורי קשת בערעור מיסים נ' דוד (דודו) גולדנברג טופז [נבו] (20.7.2009) קבע בית המשפט כי לא ניתן לראות בעצם הגשתו של כתב אישום כראיה מהימנה לכאורה לצורך מתן סעד זמני בהליך אזרחי, ובית המשפט הוסיף וקבע כי אם תוצג ראיה נוספת, לצד כתב האישום, יוכלו שתי אלה, בנסיבות מסוימות, להוות את מארג הראיות לכאורה הדרוש לצורך מתן הצו.
- בתובענה ייצוגית (תל אביב) 59088-09-19 אשר נ' הלל [נבו] (19.10.2022) אליו הפנה המבקש עצמו, דן בית המשפט בהרחבה בסוגיה זו, תוך שהוא מציין כי "... נראה כי בעת הנוכחית המצב המשפטי הקיים בדין הישראלי אינו מאפשר לעשות שימוש בראיות שהן חלק מההליך הפלילי התלוי ועומד במקביל להליכים האזרחיים המתנהלים כאמור באותה עת ובאותו עניין, וזאת בשונה מהפרוצדורה הנהוגה בארצות הברית".
- בית המשפט מציין כי בהקשר לדיני התחרות הכלכלית קיימת בעייתיות, מקום בו התובע יודע על קיומן של ראיות לכאורה אשר יש בהן כדי לשמש בסיס לתביעה מכוח חוק התחרות, אולם אין בידיו כלים דיוניים אשר יאפשרו לו להניח לפני בית המשפט תשתית עובדתית סבירה להוכחת תביעתו ברף הנדרש, וכי יש בכך כדי לרוקן מתוכן את כוונת המחוקק ליצור אכיפה פרטית יעילה של דיני התחרות הכלכלית.
בהמשך הוא מוסיף ומציין כי: "...על פניו, נראה כי המציאות העכשווית בבתי המשפט שונה לאין שיעור מן המציאות ששררה עת תיקן המחוקק את תיקון 2 לפקודת הראיות לפני כחמישים שנה. נראה כי בעת הנוכחית ההליכים האזרחיים המקיימים זיקה להליכים הפליליים הם מורכבים יותר, נוגעים בין היתר גם לעילות תביעה ולנזקים השונים מאלה שנדונו לפני עשרות שנים, עילות שבחלקן הגדול עסקו בתביעות נזיקין שעניינן רשלנות ופגיעות גופניות ולא בהליכים שהתפתחו עם השנים באופן טבעי עם התפתחות הכלכלה העולמית התקשורת והמסחר ועימם גם החקיקה. על רקע זה עולה עתה ביתר שאת השאלה של היחס בין ההליך הפלילי והאזרחי בהקשר לתביעות כלכליות מורכבות שעניינן רחב היקף לאין שיעור מהליכים שהם בדלת אמותיהם של שני צדדים לתביעת הרשלנות או לתביעה אחרת בגין נזקי גוף.
והגם שכך, לא ניתן להתעלם מחד המשמעות של סעיפים 42א לפקודת הראיות ושל סעיף 43 לחוק התחרות הכלכלית. מקריאת שתי הוראות חוק אלה במשולב עולה בבירור כי רק קביעת הממונה בעניין הסדר כובל או פסק דין מרשיע בעבירה כאמור, יכולים לשמש ראייה לכאורה בהליך האזרחי. להדגיש כי בענייננו אין בנמצא פסק דין מרשיע גם לא קביעה שקבע הממונה על כן כתב האישום אינו מהווה ראייה לכאורה לתוכנו." (ההדגשה לא במקור - ה.ס.).
- בסופו של דבר, הגם כי במסגרת פסק הדין בתובענה ייצוגית (תל אביב) 59088-09-19 לעיל, אושרה הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, עולה ממנו, כי בניגוד לטענת המבקש, החלטת בית המשפט לא נסמכה על כתב האישום וחוות הדעת הכלכלית בלבד, אלא גם על ראיות נוספות. כך מציין בית המשפט במסגרת החלטתו:
"... בענייננו השאלה הרלוונטית ואף אומר כי השאלה המהותית שעלתה, היא מה המקום ומה המשקל במסגרת ההליך דנא, של כתב האישום בהליך הפלילי המקביל שבו נדונה אותה מסכת לכאורית של עובדות? שאלה זו כלל אינה פשוטה, אך חשוב לציין כי שלא כטענת המשיבות, התרשמתי כי בקשת האישור אינה נסמכת רק על כתב האישום כ'ראייה' יחידה. אני סבורה כי בשלב הזה עלה בידי המבקשים להראות תשתית מספקת דיה המבססת סיכוי סביר להכרעה בשאלות המהותיות לטובת הקבוצה, בשים לב לעובדה כי בענייננו נערכו חוות דעת על ידי הצדדים העוסקות בשאלת הנזק לכאורה, וכן בשים לב להליך ההוכחות (המקיף יחסית לשלב זה של בקשת האישור) שהתקיים בענייננו ובמהלכו שמעתי עדים רבים המתייחסים בגוף ראשון לשאלת קיומו או אי קיומו של הסדר כובל זה או אחר, ומכאן שהתרשמתי, כפי שאפרט בהמשך, כי די בתשתית זו כדי להגיע למסקנה כי התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) מתקיים בענייננו" (ההדגשה לא במקור - ה.ס.).
- בשולי הדברים יצוין כי ניהול הליך אזרחי, לצד ההליך הפלילי, עלול להביא להחלטות סותרות - תוצאה אשר אינה מועדפת, וממנה ביקש גם המחוקק להימנע.
- בהינתן מסקנותיי לעיל, אני מוצאת כי לא ניתן לאשר תובענה ייצוגית הנסמכת על כתב אישום בלבד, ולפיכך דומה כי גם הדיון ביתר נימוקי הבקשה מתייתר.
עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך ועל מנת שהחלטתי לא תימצא כחסרה, אוסיף ואתייחס בקצרה גם ליתר הטענות אשר הועלו על ידי הצדדים.