טענות הצדדים בבקשה
- לטענת נתבעת 4 יש לחייב את תובעת 4 שהינה חברה בערעור מיסים להפקיד ערובה בשיעור שלא יפחת מ-150,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעת בתביעה מכוח סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ומכוח תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. נטען כי בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות הכלל הוא כי כאשר התובעת היא חברה בערעור מיסים ברירת המחדל הינה חיובה להפקיד ערובה לשם הבטחת הוצאות הנתבע בהליך אלא אם הוכיח הנתבע כי יש לפטור אותו מכך. כמו כן נטען כי תובעת 4 לא ציינה מען בכתב התביעה ובהתאם לתקנה 157 לתקסד"א הדבר מהווה שיקול לחיוב תובע בהפקדת ערובה. לגבי סיכויי התביעה - נטען כי הם נמוכים לגבי נתבעת 4 בפרט לאור אי תשלום אגרה מספקת והיעדר עילה. לגבי אי תשלום אגרה חזרה נתבעת 4 על טענותיה כפי שנטענו במסגרת בקשה 4. לגבי היעדר עילה נטען ראשית כי נתבעת 4 שימשה כנאמן ולא הציגה מצגים לתובעים ופעלה בהתאם להסכם הנאמנות הכולל בין היתר פטורים מאחריות אשר שומטים את הקרקע תחת התביעה. שנית, התובעים היו מיוצגים בעסקת ההלוואה על ידי גורם מקצועי, נטלו על עצמם סיכון מסחרי במודע ומרצון. שלישית, טענות התובעים נוגעות לכדאיות העסקה ואין קשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין נתבעת 4 אפשר פעלה במיומנות במקצועיות ובאופן סביר בתפקידה כנאמן. נטען כי התובעת פעלה בחוסר תום לב תוך עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט כאשר הגישה את התביעה אשר נועדה לשם עצירת מרוץ ההתיישנות כפי שנטען על ידי התובעת. לגבי שיעור הערובה - נתבעת 4 עתרה לערובה בשיעור של 5% מסכום הסעד הכספי אשר צוין בכתב התביעה שהינו מעל ל-22 מיליון ₪ ולמצער בסך 150,000 ₪. נטען כי הסכום שהתבקש משקף את שיעור הוצאותיה הריאליות של נתבעת 4 בהליך וזאת לאור השיהוי בהגשת התביעה והמאמצים באיתור ראיות, ריבוי הצדדים, שווי הסעד ומשכו הצפוי של ההליך.
- לטענת תובעת 4 יש לפטור אותה מהפקדת ערובה. לגבי סיכויי התביעה - נטען כי הם גבוהים. לגבי אי תשלום אגרה מספקת התובעת חזרה על עיקרי טענותיה במסגרת בקשה 4. לגבי עילת התביעה נטען כי נתבעת 4 התרשלה בתפקידה כנאמן. במסגרת תפקידה היה עליה לפקח באופן מיטבי על העסקה בהתאם לחובת הזהירות הכללית החלה על נאמן מכוח סעיף 10 לחוק הנאמנות, התשל"ט -1979 גם אם הדבר לא צוין בהסכם הנאמנות. נתבעת 4 לא פעלה באמונה ובשקידה כפי שהיה פועל נאמן סביר, לא ראתה לנגד עיניה את טובת הנאמנות בלבד ושמירה על נכסי הנאמנות, לא התריעה בפני התובעים כי הביטחונות שניתנו להם רעועים ואינם מספקים ובכך לא פעלה לשמירה על נכסי הנאמנות ולא פעלה להשגת מטרת הנאמנות. נתבעת 4 לא יצרה קשר עם התובעים, לא נכחה בפגישות ולא התריעה בפניהם על הבעיות שבעסקת ההלוואה. לגבי מצבה הכלכלי של תובעת 4 - נטען בכלליות כי היא בעלת איתנות פיננסית. בתצהיר תובע 3 שהינו אחד מבעלי המניות של תובעת 4 נטען כי התובעת עוסקת בתכנון תשתיות אין לה חובות או שעבודים רשומים ומהדו"ח השנתי של תובעת 4 לשנת 2023 אשר צורף עולה כי היא יציבה ובעלת תזרים חיובי ורווח לפני מס בסך של מעל ל-1.8 מיליון ש"ח. לגבי שיעור הערובה - נטען כי יש לחייב את תובעת 4 בערובה בשיעור של עד 5,000 ₪ בהתאם לשיעור ההלוואה שהעמידה תובעת 4 בלבד ולא בהתאם לסעד המבוקש בכללותו. נטען כי אמנם התביעה הוגשה מטעם כל התובעים ביחד ולחוד אותם אין קשר בין תובעת 4 לבין התובעים האחרים פרט לתובע 3 ואין מקום לחייבה להיות ערבה לחובותיהם. כמו כן יש לקבוע את שיעור הערובה בהתאם לשיעור הריאלי של הוצאות אשר בתי המשפט פוסקים שהינן סבירות הכרחיות ומידתיות.
- נתבעת 4 הגישה תשובה לתגובה במסגרתה הוסיפה כי התובעת לא עמדה בנטל המינימלי להוכחת איתנות כלכלית. נטען כי מאחר שהתביעה הינה לגבי אותה מסכת עובדתית הנוגעת לאותו הסכם הלוואה אל מול אותו הגורם בטענות זהות יש לחייב את התובעת 4 בהתאם להיקף הסעד המבוקש בכללותו וכחייבת בערובה בשם כלל התובעים. כמו כן בהתאם לפסיקה יש לראות בחברה ובבעל מניותיה שהינו תובע 3 כמכלול לעניין חיובם בערובה בפרט כאשר בעל המניות לא הוכיח איתנות כלכלית. נטען כי אי ציון מען בכתב התביעה אינו נוגע רק לתובע שהינו אזרח זר ומהווה שיקול נפרד לחיוב התובעת בהפקדת ערובה.
- לאחר בחינת הבקשה התגובה והתשובה אני קובעת כי על תובעת 4 להפקיד ערובה להבטחת הוצאות נתבעת 4 בהליך אולם בשיעור נמוך מכפי שהתבקש, מהנימוקים שיפורטו להלן.
- ראשית יוער כי תקנה 157 לתקסד"א אליה הפנתה נתבעת 4 עניינה בחיוב בהפקדת ערובה של תובע יחיד אין מקום לחיובה של חברה מכוחה. על כן איני נדרשת לטענות הצדדים לגבי תחולתה בהליך זה.
- ברשות ערעור אזרחי 882/24 מפרטת כב' השופטת רונן את השלבים והנושאים אותם יש לבחון בבקשה לפי סעיף 353א:
"בהתאם לסעיף, ברירת המחדל במקרה של תובעת שהיא חברה בעירבון מוגבל, היא שמוטלת עליה החובה להפקיד ערובה כנגד הוצאות משפט; ואילו מתן פטור מערובה הוא בגדר החריג. בבסיסה של ברירת מחדל זו עומד החשש שנתבע שזכה בדין לא יוכל להיפרע בגין הוצאותיו מאת תובעת המסתתרת מאחורי אישיות משפטית נפרדת של חברה בערבון מוגבל[..]. בהתאם נקבע שיש לבחון את שאלת הפטור של חברות מערובה במבחן תלת שלבי, כאשר הנטל מוטל על כתפי החברה להראות מדוע אין מקום להטיל עליה ערובה. בשלב הראשון תיבדק מסוגלותה הכלכלית של החברה, ובתוך כך "בית המשפט יביא בחשבון את מצבה הכלכלי של התובעת, את סכום התביעה, מהות ההליך הצפוי, לרבות מורכבותו, הצורך במומחים או גילויים חריגים, שכר הטרחה הצפוי וסיכויי התביעה" על מנת לאמוד את יכולת החברה לעמוד בהוצאות ככל שייפסקו (עניין טאוב, בפסקה 14). בשלב השני, ואם לא הוכח שהחברה תוכל לשלם את הערובה אם תפסיד בדין - תיבחן השאלה אם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה. בשלב זה ייבחנו הזכויות החוקתיות של הצדדים (זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין), תום ליבם של הצדדים, ולעתים גם סיכויי ההליך (במקרים בהם סיכויי ההליך גבוהים ביותר או קלושים ביותר). בשלב השלישי ייבחן גובה הערובה (ראו: רשות ערעור אזרחי 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בערעור מיסים נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקאות 13-12 [פורסם בנבו] (11.2.2009); עניין נאות אואזיס בפסקה 6; רשות ערעור אזרחי 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בערעור מיסים נ' צפון הירקון תל אביב בע"מ, פסקה 4 [פורסם בנבו] (14.2.2016))."