הודעות המייל ששלח אשכנזי (נספח 1 לתצהיר נמרוד לנג) מלמדים שהוא דרש "לתקן את המחיר באתר" ולא רק להימנע מפרסום. למעשה, הנתבעת ניסתה לשלוט במחיר הסופי ללקוח.
התכלית היא תיאום מחירי פרסום בין מפיצים שונים של אותו ספק, תיאום שהוא שווה ערך לתיאום מחירי מכירה, ופוגע בתחרות החופשית.
- הכרעה: דרישת הנתבעת לפרסום מחירי מינימום מהווה הסדר כובל אשר עלול לפגוע בתחרות. התובעת פעלה כדין כאשר סירבה לכך.
חובת מתן הודעה מוקדמת והיקף הפיצוי
- בפסיקה נקבע שגם בהסכם שלא נקצבה בו תקופה מפורשת, רשאי כל צד להביאו לסיום בכפוף למתן הודעה מוקדמת סבירה (ע"א 41/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ ( 11.07.1990); ע"א 47/88 מנחם הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז (2) 429 (1993)).
- במקרה דנא, גם אם ההסכם היה בעל אופי עונתי, הרי שהצדדים ניהלו יחסים עסקיים במשך 15 שנה באופן רציף, והדבר יצר ציפייה לגיטימית אצל התובעת להמשך היחסים. הפסקה פתאומית ללא הודעה, פוגעת בציפייה זו.
- הנתבעת לא מסרה הודעה מוקדמת. הנתבעת הפסיקה לספק מוצרים, ללא התראה, וללא מתן זמן להתארגנות. התנהלות זו מהווה הפרה של חובת תום הלב ושל חובת מתן הודעה מוקדמת.
- אשר לאורך תקופת ההודעה המוקדמת, בפסיקה לא נקבעו כללים נוקשים. התקופה הסבירה נקבעת לפי נסיבות המקרה, תוך בחינת מספר שיקולים כדלקמן: טיב המוצר והתקופה הנדרשת לחדירתו לשוק; סכומי ההוצאות וההשקעות הנדרשות להפצה; שיעור הרווח הצפוי לעומת ההוצאות וההשקעות; הסיכוי להמשך הפצת המוצר על ידי הספק ללא המפיץ; משך הזמן שחלף מתחילת הקשר עד ביטולו (ראו: ע"א 442/85 טריבונל).
- במקרה שלפנינו התובעת לא הייתה מפיצה בלעדית; מוצרי הנתבעת לא היו ייחודיים; לא הוכחו השקעות מיוחדות מצד התובעת בהפצת מוצרי הנתבעת, עם זאת, התובעת הפיקה רווח סביר ממכירת המוצרים במשך 15 שנה; התובעת הסתמכה על המשך ההתקשרות, והפסקה ללא התראה גרמה לה לנזק כגון ביטול הזמנות של לקוחות, אובדן מוניטין וכיו"ב.
- בהתחשב בכל האמור, תקופת הודעה מוקדמת בת 6 חודשים היא סבירה והולמת בנסיבות העניין. תקופה זו הייתה מאפשרת לתובעת להיערך, למצוא ספקים חלופיים ולמזער את הנזק. יש להדגיש כי קביעת תקופת הודעה מוקדמת בת 6 חודשים איננה "פיצוי עונשי" או "קנס" המוטל על הנתבעת, אלא היא משקפת את התקופה הסבירה שהייתה נדרשת לתובעת כדי להסתגל למציאות החדשה. במהלך 6 חודשים, יכולה הייתה התובעת לאתר ספקים חלופיים, לבצע התאמות בחנות ובאתר האינטרנט, ליידע את לקוחותיה, ולהקטין את נזקיה. קביעת תקופה קצרה יותר לא הייתה מאפשרת זמן סביר להתארגנות, בעוד שקביעת תקופה ארוכה יותר הייתה כובלת את הנתבעת מעבר לנדרש ומעניקה לתובעת יתרון בלתי מידתי. תקופה בת 6 חודשים היא האיזון הראוי שבין זכות הנתבעת לסיים את ההתקשרות ובין זכות התובעת להודעה מוקדמת סבירה.
- אשר להיקף הפיצוי, כאשר לא ניתנה הודעה מוקדמת כנדרש, זכאי הצד הנפגע לפיצוי בגין אובדן הרווחים שהיה מפיק בתקופת ההודעה המוקדמת (סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970).
- הפיצוי מתייחס לתקופת ההודעה המוקדמת בלבד ולא לתקופה ארוכה יותר. בפסיקה נקבע שגם במקרה של הסכם הפצה שנמשך שנים, הפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת מוגבל, ככלל, לכל היותר למשך שנה אחת (ע"א 442/85 טריבונל). במקרה דנא, שבו התקופה הסבירה היא 6 חודשים, הפיצוי יוגבל בהתאם.
- אשר לרווח השנתי, על פי חוות דעת המומחה מטעם התובעת, רו"ח דני סרנת, הרווח השנתי של התובעת ממכירת מוצרי הנתבעת בשנת 2015 עמד על 37,567 ₪. חוות דעת זו לא נסתרה בחוות דעת נגדית, והמומחה נחקר על תצהירו.
- אמנם הנתבעת טענה שחוות הדעת התבססה על נתונים שגויים, אך לא הביאה ראיות מספקות לסתור את הממצאים. המומחה הסתמך על הנהלת החשבונות של התובעת ועל דיווחי המס, והסביר את שיטת החישוב (פרוטוקול עמ' 18-21).
- הנתבעת טענה שלפי הכרטסות שלה, היקף המכירות השנתי נמוך יותר. אולם, הכרטסות של הנתבעת אינן מבוקרות, ואינן כוללות את מלוא התמונה. כך למשל הודה אשכנזי שייתכן שיש כרטסות נוספות (פרוטוקול עמ' 35 ש' 11-15). יתרה מכך, הנתבעת לא הביאה לעדות את אבי דוד, איש הכספים שלה.
- הכרעה: יש לאמץ את הערכת המומחה מטעם התובעת שלפיה הרווח השנתי עמד על 37,567 ₪. דהיינו הרווח החודשי הממוצע הוא 3,130 ₪. כיוון שתקופת ההודעה המוקדמת שנקבעה היא בת 6 חודשים. הפיצוי בגין תקופה זו יעמוד על 18,780 ₪.
פיצויים נוספים
- התובעת דרשה פיצוי בגין פגיעה במוניטין, אולם, לא הובאו ראיות קונקרטיות לנזק מוגדר שניתן לכימות אשר נגרם למוניטין שלה. לא הוכח שהפסקת ההתקשרות גרמה לירידה במכירות ובלקוחות או לפגיעה ממשית בשמה הטוב. לפיכך הטענה לפגיעה במוניטין נדחית.
- התובעת דרשה פיצוי בגין אובדן הכנסות עתידי למשך 10 שנים. טענה זו נדחית. הפסיקה בנושא היא ברורה: הפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת מתייחס לתקופת ההודעה בלבד. אין הצדקה לפסוק פיצוי עבור 10 שנות הפסד, בוודאי במקרה שבו לא הייתה בלעדיות, לא היו השקעות יוצאות דופן, וכאשר הנתבעת הייתה רשאית להביא את ההסכם לכדי סיום. כמו כן, אין בפסיקה תקדים לפסיקת פיצוי בגין אובדן הכנסות עתידי למשך 10 שנים במקרה דומה. גם בפסקי הדין המובילים בתחום (טרבנול, מיטרוניקס), שעסקו ביחסי ספק-מפיץ ארוכי שנים, לא נפסק פיצוי מעבר לשנה אחת, ואף זאת רק כאשר הוכחו נסיבות מיוחדות כגון השקעות ייחודיות או בלעדיות. במקרה דנא, התובעת לא הייתה מפיצה בלעדית, לא השקיעה השקעות חריגות, והמוצרים לא היו ייחודיים. קבלת התביעה לתקופה בת 10 שנים הייתה יוצרת "חוזה נצח" דה-פקטו, זאת בניגוד לעיקרון היסוד שבדיני חוזים שלפיו אין הסכם שנמשך לנצח, וכל צד רשאי להביא את ההסכם לסיום בכפוף למתן הודעה מוקדמת סבירה. קבלת טענת התובעת הייתה למעשה כובלת את הנתבעת להמשיך בהתקשרות עם התובעת למשך עשור נוסף בניגוד לרצונה, דבר שאין לו עיגון בדין ואין לו תקדים בפסיקה.
- הפסקת ההתקשרות ללא התראה, גרמה בוודאי אי נוחות והפרעה לתובעת בניהול עסקיה, והצריכה השקעת זמן בטיפול בסוגיה. אולם, נזק זה כבר כלול בפיצוי שנפסק לעיל.
- התובעת דרשה להחזיר את הוצאות חוות הדעת של רו"ח סרנת בסך 17,550 ₪ (כולל מע"מ). חוות דעת זו הוגשה במסגרת ההליך, והייתה נחוצה כדי לכמת את נזקי התובעת. ללא חוות דעת מומחה, לא הייתה לתובעת אפשרות לכמת את נזקיה באופן מדויק. חוות הדעת אומצה בפסק דין זה ושימשה בסיס לקביעת הפיצוי. עם זאת, התובעת הצליחה רק בחלק מתביעתה, שכן הפיצוי שנפסק הוא בגין 6 חודשים בלבד ולא בגין 10 שנים כפי שנתבע. לפיכך, יש מקום להשית על הנתבעת רק חלק מהוצאות חוות הדעת, בהתאמה לשיעור ההצלחה. בנסיבות אלה, קובע אני שהנתבעת תישא במחצית מעלות חוות הדעת, קרי: 8,775 ₪, והסכום ייכלל במסגרת הוצאות המשפט.
- הכרעה: יש לדחות את תביעת התובעת בגין הפגיעה במוניטין, ובגין פיצוי על אבדן הכנסות לתקופה בת 10 שנים. עם זאת יש לקבל את התביעה להחזר עלות חוות דעתו של המומחה רו"ח סרנת ויש לפסוק לטובת התובעת חצי מסכום שכר טרחתו.
התביעה השטרית – יתרת החוב
- בתביעה השטרית (ת"א 16626-10-16), תבעה הנתבעת את התובעת על שטר חוב מיום 13.7.2014 בסך 100,000 ₪, בערבות נמרוד לנג.
- אין חולק שהשטר ניתן, וכי נמרוד ערב לו. השאלה היא מהו גובה החוב בפועל ביום סיום ההתקשרות (סביב 1.1.2016).
- הנתבעת טוענת שיתרת החוב ביום 4.1.2016 עמדה על 28,842 ₪ (לפי נספח 4 לתצהיר אשכנזי). לחלופין, גם אם מקבלים את גרסת התובעת ביחס ליתרת הפתיחה, החוב עומד על 18,460 ₪ (9,922 ₪ + שיק בסך 8,538 ₪ שלא נפרע).
- התובעת טוענת שיתרת החוב היא 9,922 ₪ (על פי הכרטסת שלה, נספח 4 לתצהיר נמרוד לנג). התובעת טוענת ששלחה צ'ק בסך 8,538 ₪ שלא נפרע, וכן מעלה טענת קיזוז בסך 5,110 ₪ בגין מוצרים שנותרו ברשותה.
- עיון בכרטסת מלמד שקיימים בה פערים וסתירות. יתרת הפתיחה של התובעת מיום 1.1.2015 עומדת על 9,391 ₪ (לפי נספח 4 לתצהיר נמרוד), ואילו לפי הנתבעת היתרת הייתה גבוהה יותר. הפער הוא כ-10,382 ₪.
- הנתבעת כשלה להסביר באופן משכנע מהיכן נובע הפער. אשכנזי העיד שייתכן שיש כרטסות נוספות, אך אלה לא הובאו. הכרטסת של הנתבעת אינה מבוקרת, לא מתחילה ביתרת פתיחה של אפס, וכוללת רק "מקטע" מהנתונים.
- לעומת זאת, הכרטסת של התובעת מבוקרת שכן התובעת היא חברה שדוחותיה מבוקרים, והיא מפורטת יותר.
- הכרעה: מהסיבות דלעיל אני מבכר את נתוני הכרטסת של התובעת על פני אלה של הנתבעת. לפיכך, יתרת החוב ללא קיזוז ובהנחה ששיק לא נשלח או נפרע היא 18,460 ₪ (9,922 ₪ + 8,538 ₪).
- התובעת טוענת ששלחה שיק בסך 8,538 ₪ שלא נפרע. הנתבעת מכחישה שהשיק התקבל.
- נמרוד לנג העיד שהוא לא בדק אם השיק נפרע כי: "זה לא תפקידי בחברה" (פרוטוקול עמ' 29 ש' 14). התובעת צירפה צילום של השיק, אך לא הוכיחה שהוא נשלח בפועל.
- אין הגיון בטענה שהנתבעת קיבלה את השיק ובחרה שלא לפדותו. אינטרס הנתבעת היה לפדות את השיק. מנגד, התובעת לא הציגה אסמכתא למשלוח, כגון: קבלה, מכתב, אישור דואר וכו'.
- הכרעה: לא הוכח שהשיק נשלח לנתבעת. השיק לא נפרע. לפיכך, יתרת החוב תעמוד על סך 18,460 ₪.
- התובעת מבקשת לקזז מיתרת החוב את שווי המוצרים שנותרו ברשותה ושהנתבעת סירבה לאסוף בסך 5,110 ₪.
סעיף 53 לחוק החוזים קובע שניתן לקזז חיובים כספיים שהגיע מועד פרעונם, במקרים כדלקמן: