לא למותר להדגיש גם כי מאחר שמדובר בפרשנות "ראשונית" מנקודת הראות הישראלית של ביטויים אלה בהקשר של מלקוח ימי, אין אנו כבולים לפסקי-דין זרים כאלה ואחרים, היכולים להיות מקור השראה. עם זאת, ככל שהאמצעי של מלקוח ימי עודנו בתוקף כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, ברי כי יש להעניק לתנאים לנקיטתו פרשנות מודרנית העולה בקנה-אחד עם עקרונות היסוד של השיטה.
- כפי שציינתי מעלה, המדינה מחויבת לשמוע את טענותיה של האנייה ולקבל החלטה אם להחרימהּ. בפסיקה נקבע כי ההחלטה בעניין נדרשת להתקבל תוך זמן סביר (עניין Patrai, בעמ' 636) וכי משך הזמן תלוי בין היתר במידת מורכבותו או פשטותו של המקרה (עניין Falk, בעמ' 798). המדינה הפנתה לחמישה פסקי-דין שבהם חל לכאורה עיכוב בן מספר שנים בנקיטתו של הליך מלקוח ולמרות זאת בתי-המשפט אישרוהו. לשיטתהּ תומכים פסקי-דין אלה במסקנה שאף מספר שנים עשויות להיחשב בנסיבות מסוימות כזמן סביר.
איני סבורה כי פסקי-דין הללו תומכים במסקנה זו. שלושה מפסקי-הדין שהזכירה המדינה ניתנו בצרפת והם כאמור אינם רלוונטיים לענייננו, לנוכח ההבדלים בהוראות הדין (ראו פסקה 27 לעיל). גם שני פסקי-הדין האחרים אינם תומכים בעמדתהּ של המדינה. הראשון הוא עניין Bellaman. באותו מקרה האניות הוטבעו בנמל טריפולי ונדרש היה לנקוט בעניינן פעולות חילוץ (salvage operations). בנסיבות אלה קבע בית-המשפט כי לא היה זה מעשי לנקוט הליכי מלקוח עד למועד שבו חולצו האניות בפועל ולכן לא מצא פסול בכך שחלפו ארבע שנים ממועד תפיסתן של האניות ועד לנקיטתם של הליכי המלקוח כנגדן (לפסיקה נוספת בנושא מלקוח של אניות לאחר חילוצן, ראו אצל Rowson, בעמ' 204-203). פסק-הדין השני הוא עניין Hermes. באותו מקרה כבשה בריטניה נמל בשנת 1945, אך בשלב זה לא תפסה את האניות שהיו בו. האניות נתפסו בשנת 1947 ובסמוך ננקטו הליכי מלקוח כנגד האניות. בית-המשפט קבע כי בנסיבות אלה לא חל כל עיכוב בנקיטתו של הליך המלקוח.
- פסיקה זו אינה מקרבת אותנו כאמור להכרעה בשאלה מה הוא "פרק-זמן סביר" לנקיטתו של הליך מלקוח. לשם כך יש להציג סוג נוסף של פסקי-דין שמהם ניתן לטעמי להקיש לענייננו. אקדים ואציין כי המסקנה הברורה העולה מפסקי-דין אלה היא כי מדינה נדרשת לנקוט הליך מלקוח תוך ימים או שבועות ספורים ממועד תפיסתהּ של האנייה.
- פסקי-הדין הללו עוסקים בשחרורן של אניות לידיהם של בעליהן מבלי שננקט כנגדן בסופו של דבר הליך מלקוח. אחת מהטענות שנטענו בחלק מפסקי-הדין הייתה כי נגרם לבעל האנייה נזק לנוכח עיכוב בשחרורהּ. פסק-הדין המרכזי בעניין זה – שאליו הפנתה המשיבה – הוא עניין Madonna שהוזכר לעיל. באותו מקרה חלפו כשלושה חודשים בין מועד תפיסתהּ של האנייה לבין מועד הבאתהּ בפני בית-המשפט למלקוח. בסופו של דבר האנייה שוחררה והיא הגישה תביעה לפיצויים. בית-המשפט מצא כי כתוצאה מהעיכוב שחל נפל פגם משמעותי בהליך המלקוח וציין (שם, בעמ' 171; ההדגשות המוטות במקור, ההדגשות בקו תחתי שלי – מ.נ.):