המדינה הפנתה בערעור גם לדין צרפתי. אולם, בצרפת חל דין שונה לחלוטין לגבי מלקוח. הליכי מלקוח אינם נשמעים בצרפת בפני בית-משפט אלא בפני ה-Conseil d'Etat, אשר סמכותהּ – עד לתיקון החוק בשנת 1939 – הייתה לדון במסגרתו של הליך לאישור חוקיותהּ של התפיסה אך ורק בתביעות לפיצויים (Rowson, בעמ' 162 ו-164). נראה כי בחקיקה הרלוונטית (בעיקרMarine Ordinance of August 1681, Book III, Title 9, Article 4) לא מצויה התייחסות קונקרטית למועד שבו יש להביא את האנייה בפני בית-המשפט למלקוח. על רקע האמור, אין זה מפתיע כי הערכאות הצרפתיות פסקו כי אין בחקיקה הצרפתית חובה להביא את האנייה בפני בית-המשפט למלקוח באופן מידי (D.K.D., Conseil des prises (1920); Vedette Automobile Maurice Conseil des prises (1921); Hiverneur & Governor, Conseil des prises (1921)). המדינה – שהפנתה בעיקר לפסיקה הצרפתית הנ"ל כתימוכין בטענותיה – לא ציינה את ההבדלים המהותיים בין החקיקה הבריטית לבין החקיקה הצרפתית; אף שככל הנראה אין מקבילה להוראות החוק בצרפת באף מדינה מעולם (Rowson, בעמ' 162). ראוי היה כי תוצג בפני בית-המשפט תמונה מלאה, המתייחסת למלוא המאפיינים הרלוונטיים. על-כן לא ניתן לטעמי ללמוד לענייננו מהפסיקה הצרפתית.
לאחר הערה זו, ניתן לחזור לפרשנותם של המונחים שלענייננו.
- המונחים שהוזכרו לעיל הם מסוג של "מושגי שסתום." אף שניתן היה לנקוב במועדים מסוימים – למשל, תוך שלושים ימים ממועד התפיסה – השתמש המחוקק במונחים עמומים. המשימה ליצוק לקרבם תוכן הושארה אפוא לבתי-המשפט. מקובלת עליי בהקשר זה מסקנתו של בית-המשפט המחוזי, שלפיה השימוש במונחים שמשמעותם המילולית היא באופן מידי או במהירות האפשרית מצביע על כך שכוונתו של המחוקק הבריטי הייתה לכך שהאנייה תובא בפני בית המשפט למלקוח ללא שיהוי – קרי, במהרה. אולם, אין מדובר בסוף הדרך. יש לבחון מה היא הפרשנות התכליתית בנסיבות המקרה של המהירות ושל העדר השיהוי המתוארים. כפי שציינתי, דומה שאין לתחום את החובה להביא את האנייה לפני בית-המשפט למלקוח למספר מסוים של ימים. אם זו הייתה כוונתו של המחוקק, הדעת נותנת שכך אכן היה נקבע. עם זאת, ניתן וצריך לבחון מה הוא פרק זמן סביר אשר ייחשב למהיר דיו בנסיבותיו של הליך המלקוח. לבירורהּ של שאלה זו אעבור כעת.
- חרף הפסיקה הענֵפה בנושא מלקוח, ככל שידיעתי מגעת לא קיימת פסיקה שבה נדונה באופן ישיר השאלה אם קביעה שיפוטית (adjudication) שננקטה לאחר פרק-זמן מסוים חוקית היא אם לאו. אף הפסיקה שאליה הפנתה המשיבה בתשובתהּ ושבה ישנן התייחסויות מסוימות לנושא זה ניתנה במסגרתן של תביעות פיצויים בגין נזק שנגרם לבעליה של אנייה לאחר ששוחררהּ ולא במסגרת הליך של קביעה שיפוטית שבו פתחה המדינה. אנו נדרשים אפוא לבחון את הפסיקה שבה הנושא נדון באופן עקיף. כפי שאראה להלן, אני סבורה כי פסיקה זו מחזקת את המסקנה שאליה הגיע בית-המשפט המחוזי.