וכלשונו של בית משפט קמא:
"המשיבים [המערערים – י"ע] עצמם, קשרו את נווה שמחה לעמותה וקיבלו כי נווה שמחה הינה התמורה, בין יתר התמורות, לישיבת עץ חיים, ואף הודו כי התמורה והכספים מגיעים (שייכים) לעמותה; בנוסף, המשיבים ידעו כי לקבל כסף מהעמותה כנושא משרה אינו מעשה חוקי, ועל כן קיבלו שכר מנווה שמחה.
היוצא מהאמור עד כה הוא: כי חברת נווה שמחה, הרווחים מפעילות נווה שמחה, וכל הנכסים האחרים שהתקבלו בעד מכירת ישיבת עץ חיים (שהיא נכס של העמותה, שנקנה מכספי הקדש וולף) שייכים לעמותה" (פסקאות 90-89 לפסק הדין).
- קביעה זו של בית משפט קמא מעוגנת בחומר הראיות, ובראש ובראשונה בגרסה הראשונה שמסרו המערערים בחקירות שניהל המנהל המיוחד לפני שהגיש לבית המשפט את הבקשה למתן הוראות. בחקירות אלה אישרו המערערים כי התשלומים ששולמו להם על ידי נווה שמחה נעשו עבור תפקידם כחברי ועד העמותה. כך, אחד מחברי הועד, צבי אריה טוקצ'ינסקי (להלן: צבי), שעבד בעמותה כמשגיח רוחני, ציין לפי תומו כי הוא היה אדיש לשאלה מהיכן יקבל את שכרו – אם מנווה שמחה או מהעמותה, על אף שלא עבד כלל בנווה שמחה ששילמה לו את שכרו (צבי חויב אף הוא בהשבת סכומי שכר שהתקבלו על ידו והוא המערער בע"א 39160-02-25 [נבו]. הערעור נדחה לאחר שצבי הגיע לפשרה עם המנהל המיוחד על פי המלצת בית המשפט).
- מכל מקום, וכפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, גם בהנחה שאין לראות את נווה שמחה כנכס של העמותה, התוצאה לא הייתה שונה. זאת, מאחר שנווה שמחה היא נכס ישיר שבבעלות הקדש, ויוסף ועו"ד שחור היו נאמנים של ההקדש, וככאלה, לא היו זכאים לקבלת שכר. סעיף 8(א) לחוק הנאמנות קובע כי "נאמן אינו זכאי לשכר בעד מילוי תפקידיו, זולת אם מילוים היה מעיסוקיו; אולם רשאי בית המשפט להקציב לו שכר, אם ראה שהדבר מתחייב מהיקף תפקידיו כנאמן". סעיף 13(א) לחוק הנאמנות מרחיב ואוסר על נאמן להפיק "לעצמו או לקרובו טובת הנאה אחרת מנכסי הנאמנות או מפעולותיה" וסעיף 15 קובע כי "ריווח שהפיק נאמן שלא כדין עקב הנאמנות, דינו כחלק מנכסי הנאמנות". עם זאת, בהתאם להנחיות רשם ההקדשות, רשאי נאמן בהקדש ציבורי לקבל שכר עד לתקרה של 5% מפירות ההקדש מידי שנה, ובית משפט קמא אכן לקח תקרה זאת בחשבון, שעה שהורה על השבת הסכומים שנמשכו.
- כאמור, גרסתם הראשונה של המערערים בחקירתם על ידי המנהל המיוחד הייתה כי התשלומים ששולמו להם על ידי נווה שמחה נעשו עבור תפקידם כחברי ועד העמותה. עו"ד שחור אישר בחקירתו אצל המנהל המיוחד כי התשלומים שקיבל מנווה שמחה היו בגדר "פיצוי" על פעילותו ללא קבלת שכר במסגרת העמותה, וגם חיים אישר בחקירתו בפני המנהל המיוחד כי עבור העבודה בעמותה הוא קיבל שכר תחילה מהעמותה ולאחר מכן, מנווה שמחה.
רק בשלב המשפט שינו המערערים טעמם וטענו כי השכר שולם להם בגין עבודה בהיקף משמעותי שביצעו במסגרת תפקידם כדירקטורים בנווה שמחה. בית משפט קמא דחה את הטענה כי המערערים קיבלו גמול חלף עבודתם בנווה שמחה. הערעור בנקודה זו מופנה בעיקרו כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכך.