בהיותם נאמנים של ההקדש, יוסף ועו"ד שחור החזיקו בשעתו כל אחד ב-25% משתי החברות שנרשמו בפנמה (ב-50% הנוספים החזיקו שני נתבעים נוספים בבית משפט קמא שהגיעו לבסוף לפשרה עם המנהל המיוחד). יוסף כיהן כחבר ועד בעמותה החל משנת 1982, כיהן כנאמן בחלק מההקדשות החל משנת 2000 (לערך) וכיהן כדירקטור בנווה שמחה החל משנת 2010. בנו חיים הוגדר כמזכיר העמותה החל משנת 2001 וכיהן כדירקטור בנווה שמחה החל משנת 2014.
בית משפט קמא קיבל את טענת המנהל המיוחד לעירוב נכסים בין העמותה ומוסדותיה לבין נכסי ההקדש, ואת הטענה כי דין אחד לעמותה, להקדש וולף ולנווה שמחה. במישור העובדתי נקבע כי התשלומים ששולמו למערערים לא אושרו באסיפה הכללית, ולא דווחו לרשם העמותות; כי המערערים התנהלו ופעלו בנכסי העמותה וההקדש כבתוך שלהם; וכי המערכת המסועפת של מבנה ההחזקות של נכסי העמותה ונכסי ההקדשות של "מוסדות עץ חיים" נעשתה במכוון על מנת לעקוף את המגבלות הקבועות בדין לקבלת שכר ומשיכת כספים. בית משפט קמא מצא כי התקיים "עירוב נכסים" מוחלט, וכי המערערים ניהלו את כלל המוסדות כיחידה כלכלית אחת, כאשר נווה שמחה היא נכס של ההקדש והעמותה היא הנהנית הבלעדית. בהקשר זה ציין בית משפט קמא כי המערערים עצמם "קשרו – כחוט השני – את נווה שמחה לעמותה, הן בהסכם אותו ציין המנהל המיוחד, והן בתשובותיהם לבקשה ובחקירתם במהלך הדיון".
כאמור, הקדש וולף מכר את ישיבת עץ חיים, ורכש בתמורה את נווה שמחה והחברות הקשורות אליה, כך שמקובלת עלינו מסקנת בית משפט קמא כי נווה שמחה נכנסה בנעלי ישיבת עץ חיים ולמעשה יש לראותה כחלק מנכסי העמותה. נווה שמחה צריכה הייתה להעביר את כל רווחיה לעמותה כך שכספים המגיעים לנווה שמחה שייכים לעמותה. כפי שציין בית משפט קמא, המערערים "עצמם מודים כי רווחי נווה שמחה שייכים אפוא לעמותה", שכן העמותה היא הנהנית הבלעדית של הקדש וולף שרכש את השטח עבור ישיבת עץ חיים ומכר אותו כנגד קבלת מניות נווה שמחה. מבחינת ההקדש, הכספים המגיעים לנווה שמחה שייכים לעמותה, וכך גם מבחינת העמותה שהיא הנהנית של ההקדש. המערערים, כנושאי משרה בעמותה, לא היו רשאים אפוא לקבל שכר או כל תקבול אחר מהעמותה, מהקדש וולף או מנווה שמחה, שכן דין אחד לכולם. משכך, קבלת השכר באמצעות נווה שמחה, נועדה לעקוף את האיסור שחל על חברי ועד עמותה לקבל שכר, והייתה בגדר חלוקה אסורה הן לפי חוק העמותות (סעיף 34ג שהתפרש בפסיקה כחל גם על שכר וכל טובת הנאה) והן לפי חוק הנאמנות (סעיף 8(א)). המערערים שימשו כנושאי משרה בעמותה וגם כנאמנים בהקדש, תפקידים המונעים מהם קבלת שכר מנכסי הגופים שעליהם הם אמונים.