שמירה ופרסום הציורים במאגרי הנתבעת לשם שימוש חוזר. הנתבעת מפעילה מאגר ציורים מוכנים לצורך ביצוע הזמנות חוזרות. יצירותיו של התובע מפורסמות ומופיעות בקטלוג הנתבעת ללא הסכמתו.
הצעת היצירות ללקוחות החברה לשם עשיית רווחים כלכליים. התובעת מציעה מיוזמתה את הציורים ללקוחות באמצעות נציגיה.
- שמירת היצירות המוגנות של התובע לצורך שימוש חוזר, פרסומן ברשת האינטרנט לצורך שיווק מסחרי והצעה יזומה שלהן, ללא אישורו או הסכמתו של התובע והכל מבלי שניתן הקרדיט על כך – מהווה הפרת זכות היוצרים הכלכלית של התובע בהתאם לסעיף 47 לחוק, וכן הפרת הזכות המוסרית בהתאם לסעיף 46 ו-50(א) לחוק.
- התובע עומד על כך שלא קיימת לנתבעת הגנת המפר התמים שכן השימוש המסחרי נעשה בידיעה ברורה שמדובר בפגיעה חמורה בזכויות התובע אשר אסר על הנתבעת לבצע כל שימוש ביצירותיו.
- במהלך ההזמנה שביצעו החיילים לא נאמר או נכתב שהבעלות עוברת למזמינים או שהם יוכלו לעשות שימוש מסחרי ביצירה.
- התובע שולל מכל וכל את טענת ההגנה של הנתבעת לפיה המדינה היא הבעלים של היצירה, מאחר שהחיילים הם המזמינים. התובע מעלה כי אין בכך שחלק מהלקוחות הם חיילים כדי להקנות זכות בעלות למדינה, ואין בכך כדי לשנות את העובדה שההזמנה נעשתה לצרכי פנאי, במימון פרטי של המזמינים, בהיעדר התערבות של המדינה ולא על פי דרישתה.
- באשר לגובה הפיצויים הנתבעים, לידיעת התובע מדובר בלמעלה מ-80 שימוש מפרים. אין המדובר במסכת אחת של מעשים, אלא כל ציור נעשה עבור לקוח שונה, בעניין אחר ובתקופה שונה. מדובר ביצירות נפרדות אשר בכל אחת מהן זכות יוצרים עצמאית, ומדובר בהפרה בכל ציור וציור. יודגש, כי לא זו בלבד שמדובר בהפרות רבות, אלא מדובר בהפרות שנעשו בידיעה ותוך התעלמות מסירובו של התובע. לשיטת התובע הוא זכאי לפיצויים בגובה של מיליוני שקלים, אולם מטעמי אגרה בחר להעמיד תביעתו על סך 500,000 ₪ בלבד.
- לצד דרישתו לפיצויים עותר התובע גם להורות לנתבעת להימנע ולחדול לאלתר מכל שימוש שהוא, לרבות שיווק, פרסום והצגת הציורים בכל פלטפורמה שהיא.
הועתק מנבותמצית טענות הנתבעת
- הנתבעת טוענת בכתב הגנתה כי התובע אינו הבעלים של היצירות. הבעלים של הציורים היא מדינת ישראל, וזאת בהתאם לסעיף 36 לחוק זכות יוצרים. היצירה הוזמנה על ידי חייל והיא בוצעה עקב עבודתו ובמהלכה - הציורים הוזמנו על ידי חיילים לצורך שימוש ביחידות הצבאיות כסמלים פלוגתיים או מחלקתיים והם נועדו לשרת את צרכי היחידה ואת גיבוש הזהות היחידתית.
- לחילופין טוענת הנתבעת, כי הבעלות ביצירות הועברה למזמינים. ההסכמה על העברת הבעלות לא חייבת להיות במפורש או בכתב, והיא יכולה להילמד מנסיבות כריתת החוזה ומכוונת הצדדים. בענייננו הבעלות עברה במשתמע מהתובע למזמינים. טענה זו נסמכת על כמה נימוקים: (א) לא הייתה הסכמה מפורשת אחרת וכי התובע עצמו לא ציין כי הבעלות בציורים נשארת שלו. (ב) החיילים שילמו לתובע תמורה מלאה עבור היצירות, עובדה המחזקת את טענתם להעברת הבעלות לידיהם. (ג) הציורים נוצרו באופן ייעודי למזמינים ולתובע אין כל יכולת לשימוש עצמאי מעבר להקשר הצבאי. (ד) הבנת החיילים לפיה הציורים שייכים להם.
- הנתבעת מציינת כי אף אם תוכח בעלותו של התובע ביצירות, הרי השימוש שנעשה הוא שימוש מוגן ומותר, כך שהנתבעת נהנית מההגנות הקבועות בחוק ואינה נדרשת לפצותו. שימוש אגבי הקבוע בסעיף 22 לחוק ושימוש הוגן הקבוע בסעיף 19 לחוק - הם שימושים מותרים על פי הדין. הנתבעת העלתה תמונות של לקוחותיה החיילים לצד המוצרים שהוזמנו כאשר הציורים מופיעים באופן אגבי בלבד. מטרת הפרסומים הייתה להציג את המוצר המודפס ולא את הציור כיצירת אומנות נפרדת. בהמשך לכך טוענת הנתבעת, כי השימושים נופלים בגדר "שימוש הוגן", ויש לבחון את מטרת השימוש ואופיו וכן את השפעת השימוש על ערכה של היצירה. מטרת פרסומי הנתבעת הייתה להציג את הזמנות החיילים שנעשו בתשלום ולא להתעשר באופן ישיר מן הציורים של התובע. העובדה שהתובעת מציעה שירותי הדפסה בלבד ולא יצירת ציורים, מחזקת את הטענה שהשימוש היה לצרכים תפעוליים והצגת שירותיה ולא לשם ניצול מסחרי ישיר.
- באשר לשמירת הציורים במאגר הנתבעת, נטען כי שמירת ציורים בודדים במאגר נעשתה בתום לב ומדובר כאמור בשימושים אגביים והוגנים שאינם מזכים בפיצוי. הנתבעת טוענת כי היא עונה להגדרת "מפר תמים" הקבועה בסעיף 58 לחוק, כך שהיא פטורה מתשלום פיצוי, וזאת שעה שמדובר בסמלים של יחידות צבאיות בצה"ל והיא סברה בתום לב כי מדובר ביצירות שהן נחלת הכלל.
- הנתבעת אף עומדת על כך שלא הופרה זכותו המוסרית של התובע, וכי בנסיבות העניין לא הייתה חובת מתן קרדיט. לשיטת הנתבעת, ההפרה הנטענת נגרמת בשל אשמו התורם של התובע, בכך שהוא לא דאג לסימון הולם של יצירותיו, לא דרש קרדיט באופן מפורש ולא ציין בבירור כי הוא בעל זכות היוצרים.
- לטענת הנתבעת, מדובר בתביעה מנופחת ולא מוצדקת, וכי גם אם ייפסק כי הייתה הפרה של זכות היוצרים, הרי שמדובר בנסיבות חריגות אשר בגינן לא ראוי לפסוק פיצויים (או לכל היותר יש לפסוק פיצויים באופן סמלי בלבד). נסיבות אלה כוללת את המחלוקת האמיתית בדבר הבעלות ביצירות, את התפיסה לפיה מדובר בנחלת הכלל, את האשם התורם של התובע, את תום לבה של הנתבעת וכן את היקף השימוש המצומצם, כ- 12 יצירות בלבד. עוד מציינת הנתבעת, כי התובע כלל לא הוכיח שנגרם לו נזק של ממש.
דיון והכרעה
- לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהוגשו על ידי הצדדים, שמעתי את עדויותיהם במסגרת דיון ההוכחות שנערך בפניי, ושקלתי את נסיבות העניין ואת מכלול התמונה שנפרשה, הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה להתקבל. יחד עם זאת, לא מצאתי לנכון לקבל את גובה הפיצויים המבוקשים בכתב התביעה, והכל כפי שיפורט ויוסבר להלן.
- בפסק דין זה אציג תחילה את היותם של הציורים יצירות מוגנות על פי החוק, אדון בסוגיית הבעלות ביצירות, אבחן את פעולות הנתבעת והאם יש בהן כדי להעיד על הפרת זכות היוצרים, אתייחס לסוגיית ההפרה התורמת וההפרה עקיפה, ולבסוף אדון ואכריע באשר לסעד המבוקש ולשיקולים בקביעת גובה הפיצוי.
- ציורי התובע הם יצירות מוזמנות המוגנות על פי החוק
- בהתאם לאמור בסעיפים 4-5 לחוק זכות יוצרים, ובמבט על הראיות והציורים שהובאו בפניי, עולה כי קיימים אלמנטים שונים ייחודיים בציורי התובע, ומדובר באיור או גלופה שאינם סטנדרטים. היצירות משלבות לעיתים מלל כתוב לצד האיור עצמו, נשקפת מקוריות ומחשבה ייחודית באופן בו צוירה היצירה, בכיתוב ובמיקומו, ברקע שלו ובמסר שהציור נועד להעביר. קיימת נגיעת יד מאפיינת של התובע הן בביטוי הרעיון המבוקש והן בתהליך הביצוע. שילוב של כל אלו מהווים יצירה אמנותית חדשה, שלמה ומקורית אשר התובע יצר והכין, בהתאם להזמנה ולדרישה אותה קיבל מלקוחותיו. השתכנעתי כי ציורי התובע עומדים הן בדרישת ההשקעה, הן בדרישת היצירתיות והן בדרישת המקוריות. לפיכך, מתקיימים התנאים להכרה ביצירה כיצירת אומנות אשר חלים לגביה זכויות יוצרים, ומסקנתי היא שמדובר ביצירות אמנות בהתאם לחוק.
- בנוסף, מדובר ביצירות שנוצרו על פי הזמנה, כאשר מי שהזמין אותן הם חיילי צה"ל. המורכבות והמשמעות של עובדה זו משליכה על סוגיית הבעלות ביצירות, כפי שנראה להלן.
- הבעלות בציורים שייכת לתובע
- משעה שהמסקנה היא כי עסקינן ביצירות אמנותיות מקוריות המזכות בזכויות יוצרים, נשאלת השאלה למי נתונות הזכויות?
- שאלת הבעלות בזכות היוצרים מוסדרת בסעיף 33 לחוק הקובע ברורות את הכלל לפיו יוצר היצירה הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה. אולם בכך לא די, שכן החוק קובע הוראות מיוחדות לעניין יצירה מוזמנת.
- סעיף 35 לחוק אשר מבהיר מהי יצירה מוזמנת, קובע כך:
" 35(א). ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע."
- סעיף 35 לעיל, רלוונטי הוא לענייננו מאחר שלפיו גם מקום שבו היצירה נוצרה על פי הזמנה, עדיין ברירת המחדל היא שבעל זכות היוצרים בה הוא היוצר, אלא אם הוסכם אחרת בין המזמין ליוצר, במפורש או במשתמע. אין מחלוקת כי בענייננו לא קיים הסכם אשר יסדיר את כוונות הצדדים או ההסכמות ביניהם, ובין התובע לבין החיילים לא הוסדר באופן ברור מה כוללת הזמנת היצירה ומה כלול ברשות השימוש שהוענקה להם, ככל שהוענקה.
- מלאכת הוכחת הבעלות ביצירות מוזמנות אינה פשוטה, והיא מחייבת בירור ובחינה לאור אי הוודאות העולה מפרשנות סעיפי החוק. בהקשר זה אבקש להפנות לדבריו של המלומד טוני גרינמן בספרו "זכות יוצרים", שם דן הוא בבעייתיות הטבועה בהכרעה בשאלת הבעלות ביצירה מוזמנת, כאשר לא קיים הסכם בין הצדדים.
- גרינמן מציין בספרו כי בכל הנוגע לשאלת הבעלות ביצירה מוזמנת, לשון החוק יוצר מידה לא מבוטלת של אי-ודאות. אומנם הוא קובע ברירת מחדל ברורה, ולפיה זכות היוצרים ביצירה מוזמנת היא של היוצר, אולם ברירת מחדל זו כפופה להסכמה נוגדת, אשר יכולה להיות מפורשת או משתמעת. הותרתה של שאלת הבעלות הראשונית על זכות יוצרים ביצירה להכרעה על פי הסכם משתמע – שהוא יצור חמקמק למדי שאיש אינו יודע מתי ובאיזו צורה יופיע – יוצרת אי-ודאות בנושא קריטי. חוסר הוודאות מקשה לקבוע מיהו הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה, שנוצרה לפי הזמנה, במקרים שבהם הצדדים להזמנה לא ערכו ביניהם חוזה בכתב שיסדיר את הסוגיה.
- גרינמן מוסיף ומציין כי אי-ודאות זו עלולה להביא למצב בו נוצרות יצירות שאיש אינו יודע בוודאות מיהם בעליהם החוקיים. כאשר צדדים מתקשרים ביניהם לצורך הספקת יצירה על פי הזמנה, דרך המלך היא לערוך הסכם בכתב ובו הוראות ברורות. הניסיון מלמד כי לעיתים קרובות הסכם כזה אינו נערך, או שנכרת הסכם בדבר הזמנת היצירה, אך אין בו התייחסות לשאלת הבעלות על זכות היוצרים ביצירה. במקרים רבים, היעדר ההתייחסות נובע מכך שהצדדים פשוט אינם נותנים את דעתם לשאלה זו, אלא חושבים רק על השימוש שבגינו מוזמנת היצירה. שאלת הזכויות מתעוררת, לרוב, רק לאחר שאחד מהם, בדרך כלל המזמין, מבקש לעשות ביצירה שימוש נוסף או אחר. לכן "הכוונה המשתמעת" תהיה במקרים רבים בגדר קביעה של נורמה אובייקטיבית יותר מאשר עובדה סובייקטיבית. גרינמן גורס עוד, כי בוודאי שאין בהזמנת היצירה, כשלעצמה, כדי להצביע על כוונה משתמעת כזו, שכן פרשנות כזו תרוקן את ברירת המחדל מכל תוכן. בפסיקה שניתנה מאז כניסת החוק לתוקף, בתי המשפט יוצאים לרוב מנקודת מוצא כי הזכויות ביצירה המוזמנת שייכות ליוצר, ולכן נדרשת הוכחת הסכם מפורש או משתמע כדי לשלול נקודת מוצא זו.
- עוד אבקש להפנות לדבריו של כב' השופט רון גולדשטיין בפסק הדין ת"א (שלום ת"א) 46445-01-20 שרון צרפתי נ' אנטולי פינקלשטיין (נבו 2.9.2024), שם מתייחס הוא לעניין הרישיון שניתן או לא ניתן למזמין היצירה, כאמצעי לבחון את זכות הבעלות שהוענקה:
"... בהתאם לסעיף 35(א) לחוק, הרי שבהיעדר הסדרה חוזית בין הצדדים, חל הכלל הרגיל שלפיו מוקנית ליוצר הבעלות בזכות היוצרים של היצירה המוזמנת. יחד עם זאת, בעוד שבמצב הדברים הרגיל, "חוזה להעברת זכות יוצרים או למתן רישיון ייחודי לגביה, טעון מסמך בכתב" (סעיף 37(ג) לחוק), הרי שכאשר עסקינן ביצירה מוזמנת ניתן להוכיח קיומו של הסכם בדבר העברת זכות היוצרים, גם במשתמע. כלל זה עשוי לגרור אחריו חוסר ודאות במקרים מסוימים בקשר עם הבעלות בזכות היוצרים, עניין שנדרשת בו, ככלל, ודאות, בשל אופיו הקנייני; הקשיים שמעורר הכלל שנקבע בסעיף 35(א) לחוק זכות יוצרים באים לידי ביטוי גם במקרה דנן. למעשה, טענות הצדדים – התובע מזה, והנתבע מזה – מסתמכות על כך שהייתה הסכמה בעל-פה בקשר עם זכות השימוש בתמונות. ודוק: אין בהזמנת היצירה כשלעצמה, כדי להצביע על כוונה כזו, שכן פרשנות כזו תרוקן את ברירת המחדל מכל תוכן. ניתן לומר, כי ככל שמעורבות המזמין בהגדרתם או בקביעתם של אופי היצירה ושל פרטיה רבה יותר, כך תגבר הנטייה לראות כוונה משתמעת כי הוא יהיה בעל זכות היוצרים ביצירה. מאחר שהפקדת זכויות היוצרים בידי המזמין, מכוח כוונה משתמעת, צריכה להיות החריג ולא הכלל, קבעה הפסיקה כי הנטל להוכיח כוונה שכזו מוטל על המזמין..."
- בפסק הדין שניתן בת"א (מחוזי נצ') 21891-09-15 דורית גור מימון נ' גלריה עץ הזית - אומנות ויזמות בע"מ (נבו 28.10.2019), נדונה סוגיית הבעלות ביצירה מוזמנת, תוך שנקבע כי את זכות היוצרים ניתן להעביר לאחר, במלואה או בחלקה, ואף ניתן להעבירה כשהיא מוגבלת בתנאים כאלו או אחרים, אולם חוזה שכזה טעון מסמך בכתב, זאת בהינתן לסעיף 37 לחוק. נקודת המוצא היא אם כך, שיוצר היצירה הוא בעל זכויות היוצרים, אלא אם יוכח אחרת.
- הקניית הזכויות צריכה להיות מפורשת ובכתב. בענייננו לא הוגשה ראיה כלשהי כתובה אשר יכולה להעיד על הענקה של זכות שימוש או הסכמה (ראו בעניין זה פסקי הדין הבאים - ת"א (צפת) 20558-02-12 דניאל הררי עיצובים בע"מ נ' היי סיין - ריהוטים בע"מ [נבו]; ת"א (מחוזי נצ') 21891-09-15 דורית גור מימון נ' גלריה עץ הזית - אומנות ויזמות בע"מ (נבו 28.10.2019), וכן ספרו של טוני גרינמן, זכויות יוצרים - כרך א-ב (2023), פרק 7 ).
- עוד פסק דין אשר דן בסוגיה הוא ת"א (מחוזי ת"א) 1879-07 ליאב אוזן ושות' נ' Winhelp בע"מ (נבו 18.11.2013), שם נקבע כי הכנת יצירה על-פי הזמנה ובתמורה, תצמיח, בדרך כלל, לכל הפחות, רישיון משתמע לשימוש מוגבל ביצירה בידי המזמין, למטרה שלשמה הוזמנה. על העושה שימוש ביצירה מוגנת, מוטלת החובה לקבל הרשאה מאת בעל זכות היוצרים, ובעל הזכות אינו נושא בנטל להודיע כי אינו מעוניין כי ייעשה ביצירתו שימוש, ללא הרשאה. בכל מקרה, יש לבחון את היקף ההסכמה שניתנה, ולהימנע מהסקת מסקנה גורפת.
- בענייננו, עדויות החיילים שנשמעו בפני במהלך דיון ההוכחות העלו כי חלקם סברו בתום לב שמדובר בציור השייך להם, וכי הם רשאים לעשות בו שימוש ככל העולה על רוחם. איני שוללת את טענת החיילים ואני אכן מקבלת את גרסתם לפיה מהנסיבות שקדמו להזמנה היה זה מתקבל על הדעת לחשוב שמדובר ביצירה השייכת להם, יצירה שיכולה ללוות את החיילים מעתה ואילך, שכן מדובר בסמל השייך לקבוצה מאוחדת ומוגדרת ועבורה הוא נוצר, ונראה כי החיילים הספציפיים האלה הם קהל היעד של היצירה. בנוסף, נראה שהתובע ידע שמטרת הגלופה היא לשם הדפסתה על חולצות של הפלוגה או היחידה כולה.
- יחד עם זאת, הבנה זו של החיילים אינה נקייה מספקות ולא ניתן להסתפק בה כשלעצמה כדי לקבוע מסמרות בשאלת הזכות שניתנה ביצירות כולן. זאת על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בציורים שפורסמו לאחר הבהרת התובע בדבר בעלותו. כך, אף אם ניתן לקבל את עמדת החיילים ואת כוונתם במועד ההתקשרות עם התובע ולטעון שהציורים מצויים בבעלות החיילים מכוח הכוונה המשתמעת, הרי שלאחר המועד בו הודיע התובע על זכותו ובעלותו ביצירה באופן כתוב וחד משמעי – כוונה זו איננה יכולה להתקבל עוד. במצב דברים זה, לאחר שהתובע הודיע על זכותו והסיר את הספק בדבר הבעלות, אין עוד לגיטימציה לחשוב שהיצירה היא בבעלות החיילים.
- במקרה שלפניי לא הצליחה הנתבעת להוכיח כי ניתן רישיון שימוש בלתי מוגבל או כי החיילים הם בעלי הזכות ביצירה. הנתבעת לא הצליחה להראות כי יוצר היצירה העביר או הקנה לנתבעת או ללקוחותיה את זכות היוצרים, ולא הוכח כי ניתן להם רישיון כלשהו או הסכמה כלשהי לעשות שימוש כפי שנעשה.
- בהינתן כל האמור עד כה, ובשים לב לכלל הקבוע בחוק לפיו היוצר הוא הבעלים, ובשים לב לכך שלא קיים הסכם כתוב בין הצדדים, וכן מאחר שלא הוצגה ראיה תומכת לטענה שהזכות עברה למזמין – אני מוצאת לנכון לקבוע כי זכות היוצרים בציורים שייכת ליוצר, הוא התובע. אציין, כי מסקנה זו התחזקה עוד יותר שעה שהוכח כי הנתבעת או מי מטעמה פעלו לשם ניסיון יצירת קשר עם התובע ועריכת שיתופי פעולה עסקיים עמו, מה שמעיד על הבנתה כי הוא בעל הזכות וכי עליו להעניק רשות או רישיון כלשהם לשם עשיית שימושים ביצירותיו.
- הטענה לבעלות המדינה ביצירה:
- סעיף 36 לחוק זכות יוצרים המסדיר את בעלות המדינה ביצירות, קובע כך:
" המדינה היא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה או שהוזמנה על ידה או על ידי עובד המדינה עקב עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת; לעניין זה, "עובד המדינה" – לרבות חייל, שוטר, וכל נושא משרה או בעל תפקיד על פי חיקוק במוסד ממוסדות המדינה."
- הנתבעת מצדה טענה כי מדובר ביצירות שהוזמנו על ידי חיילי צה"ל, עקב עבודתם ובמהלכה, ומשכך יש לקבוע כי מדינת ישראל היא הבעלים של הציורים או שמדובר ביצירות שהן נחלת הכלל. עוד מפנה הנתבעת לעדויות החיילים ומציינת כי לשיטתם מדובר היה ביצירות השייכות להם והן נועדו לשרת מטרה צבאית מובהקת בהיותן סמל רשמי של צה"ל וחלק בלתי נפרד מהזהות של המזמינים. התובע מצדו דוחה טענות אלו ועומד על כך שהוא הבעלים של היצירות וכי לא מדובר ביצירות שהוזמנו על ידי צה"ל, לבקשתו או במימונו, ההזמנה לא נעשתה עקב עבודתם של החיילים, ואין בהיותם של המזמינים חיילים כדי להקנות בעלות במקרה זה.
- לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים ונתתי דעתי לראיות כולן, מצאתי לנכון לדחות את הטענה לפיה המדינה היא הבעלים של היצירות.
- 00ראשית, אין לפנינו מקרה בו "היוצר" הוא חייל צה"ל או שמא לבחון האם היצירה נוצרה והוכנה על ידי החייל. ברור הוא שהיוצר אינו חייל אלא אזרח, וכי טענת הנתבעת מבוססת על כך ש"המזמין" הוא חייל ולא היוצר. נראה כי מדובר בשוני המרחיק במידה מסוימת את הזיקה בין המזמין לבין היצירה עצמה.
- 0עוד אין מחלוקת באשר לעובדה שלא בוצעה הזמנה מטעם גוף מוכר או רשמי של המדינה, כדוגמת צה"ל, אלא מדובר ביוזמה פרטית של החיילים. לא מדובר בהנחיה או בהוראה של דרגים בכירים, אין דרישה מוסדית לייצור הגלופה, לא מדובר בסמל רשמי מאושר אשר מופיע בפרסומי צה"ל, וברור כי ניתן להתנהל ולפעול גם בהיעדרו. משכך, לא מצאתי לנכון לראות בסמלים כרכוש צה"ל או לקבוע כי מדובר בנחלת הכלל.
- אוסיף, כי עיון ביצירות ובחינתן מעלה כי מדובר בציורים ייחודיים ומקוריים אותם יצר התובע, ציורים שאינם סטנדרטים ואינם נראים כמו סמל פורמלי המאושר על ידי מוסדות המדינה. אין ספק כי לא מדובר בסימן רשמי, חלק מהציורים מלאים בהומור ובסיסמאות פנימיות פרטיות של החיילים, חלק מהציורים כוללים כיתוב ציני או רמיזות מיניות ובחלקם נעשו שינויים מהותיים אל מול הסמל הרשמי של אותה יחידה או חטיבה. לא זו בלבד, אלא שהנתבעת לא הוכיחה כי מדובר בסמל החקוק בפקודת המטכ"ל או סימן כלשהו אשר קיבל הכרה רשמית של גורם מטעם המדינה.
- לשם תמיכה וחיזוק במסקנתי, ומאחר שלעיתים תמונה אחת שווה אלף מילים, מצאתי לנכון להציג גם במסגרת פסק הדין מספר יצירות של התובע אשר יש בהן כדי להעיד מעבר לכל ספק, כי הכרעה לפיה מדובר ביצירה בבעלות המדינה היא הכרעה שאינה הגיונית ואינה יכולה להתקבל על הדעת.
- ראו להלן מספר יצירות :
- אכן, מדובר ביצירה הקשורה קשר עמוק לחיילים המבקשים להזמינה והיא משמשת מקור של גאווה, הנצחה, גיבוש והווי לפלוגה או ליחידה הנושאת אותה. ואולם עובדה זו אינו יכולה לשלול מהתובע את זכויותיו הקנייניות ביצירתו, כאשר לא הייתה הסכמה ברורה בין הצדדים.
- לא מצאתי לקבל גם את טענת הנתבעת לפיה לתובע אין יכולת שימוש עצמאית ביצירה. הנתבעת בחרה להעלות חלק מיצירותיו למאגר, ככל הנראה על מנת שלקוחות נוספים ייחשפו לציור, ישתמשו בו ויוכלו להדפיס את היצירה. עצם הפרסום או השיווק איפשר להציג את הציורים ללקוחות נוספים, וניתן לראות בראיות שהוגשו כי חלק מהיצירות אכן הוצעו ללקוחות נוספים גם לאחר השימוש הראשוני. יש בכך כדי ללמדנו שאין המדובר בשימוש חד פעמי, וכי קיימת אפשרות תיאורטית לתובע להתקשר עם לקוחות נוספים ולהציע להם בעצמו את היצירה שייצר.
- באשר לשאלה האם מדובר ביצירה שנוצרה "עקב עבודתו ובמהלכה", נראה כי גישת הפסיקה מצדדת בפרשנות מצמצמת. אבקש להפנות לפסק הדין ת"א (מחוזי חי') 67249-01-19 מתי כספי נ' אליהו נובוסלסקי (נבו 26.1.2022), שם צוין כך:
"גישת הנתבע לפיה די בכך שהתובע היה חייל בעת שפנו אליו מ"קול ישראל" וביקשו ממנו כי ילחין את השיר, בכדי שהזכויות בלחן המוגן תהיינה שייכות למדינת ישראל – מנוגדת אפוא הן לשכל הישר ולהיגיון הבריא כמו גם לפרשנות הסבירה והמתבקשת של החוק הקודם כמו גם של חוק זכות יוצרים הנוכחי. החריג לכלל המצוי בסעיף 5(1) לחוק הקודם – ראוי שיפורש בצמצום, ככל חריג לכלל. את התיבה "עקב עבודתו" יש לפרש אפוא בצמצום, ולייחס בעלות ל"מעביד" רק מקום בו נוצרה היצירה כחלק מעבודתו של העובד.