ספק, לו נותר בליבו של "המכר הסביר", הוסר כשמתברר שהנתבע מזכיר את התובע בשמו המלא כמי שנמנה על חוג מכריו.
אני מקבל לפיכך את טענת התובע, דוחה את טענת הנתבע, וקובע כי דמות "הנבל" בספר הינה דמותו של התובע עצמו. התכונות שמאפיינות את הנבל בספר, הינן התכונות שמייחס הקורא, "המכר הסביר", לתובע.
- הטענה להוצאת לשון הרע
- לאחר שנמצא ונקבע כי "הנבל" בספר הינו התובע, יש לבחון אם יש בפרסום שנעשה כדי לקיים את יסודות העוולות להן טוען התובע. בחינה זו תיעשה בדיוק בדרך בה בוחנים טענות לעוולות בכל פרסום ולרבות אפשרות קיומן של טענות הגנה.
ודוק. עצם הקביעה לזיהוי תובע עם דמות בסיפור המתיימר להיות בדיוני איננה מספיקה כדי לקבוע קיומה של עוולה כלפי התובע. עסקינן הרי באיזון בין חפש הביטוי לזכות לשם טוב ולפרטיות. כדי לבסס טענה לעוולה לאחר שנקבע אותו זיהוי, רובץ לפתחו של התובע הנטל להראות שאכן בוצעה עוולה כלפיו. שהאופן בו הוצג מהווה כלפיו הוצאת לשון הרע או פגיעה בפרטיות.
- העוולה הראשונה לה טוען התובע הינה הוצאת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").
לטענת התובע, הטיח בו הנתבע שלל כינויי גנאי ובהם: גנב, נוכל, מרגל, טורף ובוגד. בהטחת כינויי גנאי אלו הוצג התובע כעבריין, כמי שמרמה את חבריו, כאדם אלים וכמי שיש להימנע מעשיית עסקים עימו בשל חוסר אמינותו. אופן זה בו מוצג התובע על ידי הנתבע מהווה, לשיטת התובע, הוצאת לשון הרע כלפיו.
בחינת טענות הנתבע מלמדת כי למעשה, אין בהן כדי לנסות ולכפור בטענה זו של התובע. הנתבע חוזר על הטענה שאין אפשרות לקשור בין הדמות הבדיונית, "הנבל", לתובע ומכאן שגם אין תוחלת לניסיון לטעון להוצאת לשון הרע. הנתבע איננו טוען כי הטחת כינויי גנאי כאלו בהם נעשה שימוש בספר - איננה מהווה הוצאת לשון הרע ולא בכדי.
- חוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום לשון הרע מהווה עוולה (סעיף 7 בחוק) ומגדיר "לשון הרע" כדבר שהוא (בין היתר), עלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" ואף כדבר אשר פרסומו עלול לפגוע באדם, "בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".
כידוע, דיני לשון הרע משקפים ניסיון לאזן בין זכויות ואינטרסים כבדי משקל, ה"מושכים" לכיוונים מנוגדים: הזכות לשם טוב מזה, והזכות לחפש ביטוי מזה. בין זכויות אלו לעיתים נוצר מתח. מתן דגש לחפש הביטוי מאפשר "לסבול" ביטוי פוגעני יותר לשמו הטוב של אדם. מתן דגש דווקא לזכות לשם טוב תקל על תפיסתו של ביטוי ככזה המהווה לשון הרע, ותביא בהכרח לצמצום חפש הביטוי. בין זכויות אלו יש איפה "נקודת איזון". נקודה שעד אליה יושם הדגש על חפש הביטוי ופרסום עשוי שלא להיתפס כביטוי ללשון הרע; וכאשר ממנה והלאה הזרקור יכוון לזכות לשם טוב והפרסום ייתפס כהוצאת לשון הרע. אותה נקודת איזון איננה קבועה. אותה נקודת איזון הרי מבטאת שיקוף של הערכה ערכית ומשתנה בהתאם לנסיבות. ביטוי בפרסום אשר ייתפס כלשון הרע במצב אחד, עשוי שלא להיחשב כלשון הרע בנסיבות שונות (ראו למשל: רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, [פורסם בנבו] 12.11.06, פסקה 1 לחוות דעתה של השופטת אילה פרוקצ'יה).