רביעית, כאשר מצווה נמצא בביתו, באופן טבעי התלות שלו בסיוע של צד שלישי מוגברת, זאת להבדיל ממצב שבו המצווה מאושפז בבית חולים, כמו במקרה דנן, שאז התלות שלו בסיוע צד שלישי פחותה, בוודאי תלות פיזית.
חמישית, טענות הנתבעים להשתלטות התובעת על המנוח לא הוכחו. התובעת משכה מחשבון המנוח כספים לטובת תשלום שכר הנוטריון בסך 6,165 ₪, ושכר ד"ר פלדינגר בסך של כ- 4,000 ₪. בתאריך 20.3.22, שלושה ימים לפני פטירת המנוח, משכה התובעת סך של 105,000 ₪ (משני חשבונות הבנק של המנוח), אולם לטענתה ביצעה את המשיכה נוכח פטירתו הצפויה של המנוח, ההוצאות הרבות הצפויות בעקבות הפטירה והחשש שמא הבנק יחסום את האפשרות לעשות שימוש בחשבון.
התובעת צירפה לתצהירה קבלות בגין הוצאות קבורה בסך של 42,000 ₪, אישור תשלום עבור מצבה בסך של 4,000 ₪, והוצאות החזקת הדירה בסכומים של אלפי ₪. אומנם, התובעת לא נתנה הסבר ביחס להפרש בין סכומי המשיכה לבין ההוצאות בפועל, יחד עם זאת, לא ניתן לומר, כי משיכה ביתר, אף אם מדובר בעשרות אלפי ₪, שלושה ימים קודם לפטירה, כאשר התובעת אינה יודעת מהן ההוצאות הצפויות לה, מהווה ניסיון השתלטות של התובעת על המנוח.
- קשרי המצווה עם אחרים:
מן העדויות והראיות עולה, כי המנוח שמר על קשר עם אחרים. המטפל הסיעודי, מר *** אישר בחקירתו, כי בתקופת אשפוז המנוח בבית החולים, היה מגיע אליו מדי יום (עמ' 58 שורות 1-2 לפרוט' 16.3.25; כי המשיך להתקשר אליו לאורך כל הזמן (עמ' 60 שורה 17); "...היו הרבה פעמים, זאת אומרת תמיד הייתי יכול לדבר איתו..." (עמ' 61 שורה 30). עדותו של מר *** עומדת בסתירה מוחלטת לתצהירו (סע' 10), שם טען, כי התובעת לקחה למנוח את הטלפון הנייד. מר *** לא הצליח ליישב את הסתירה. הנתבע 1 טען בסעיף 10 לתצהירו כך: "המשכתי לבקר את *** לאורך כל תקופת אשפוזו גם לאחר שמצבו התדרדר ועד ליום מותו". האמנתי לתובעת, כי הטלפון הנייד של המנוח נשבר ובחלוף מספר ימים התובעת נתנה למנוח טלפון חדש; והרי אם חפצה התובעת לנתק את המנוח מאחרים, לא היתה מחזירה לו את הטלפון ובטח שלא מחזירה לו טלפון עם אותו קו. מפלט שיחות יוצאות ממכשיר הטלפון הנייד של המנוח עולה, כי בתקופה שבין 1.1.22 ועד 25.3.22, המנוח יצר קשר טלפוני, בין היתר עם התובעת, עם הנתבע 1, ועם המטפלים הסיעודיים.
- נסיבות עריכת הצוואה:
מעורבות של נהנה בעריכת צוואה, שאינה נטילת חלק בעריכתה (ראה הניתוח לעיל), אין בה כשלעצמה כדי ללמד על השפעה בלתי הוגנת הפוסלת צוואה לפי סעיף 30 (א) לחוק הירושה. מבחן זה הוא מבחן משני והוא אינו עצמאי, במובן זה שיש בו כדי לסייע בהסקת מסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת אם כל המבחנים האחרים מצביעים על השפעה כזו (ראה ש' שוחט בספרו דיני ירושה ועיזבון עמ' 125).