"המסר מדברינו הוא ברור: המתקשר שלא כדין נוטל סיכון; הרשות אינה יכולה, גם כדי שלא תעשה עושר שלא במשפט, להתנער כליל מן התשלום. אך התשלום יפחת בהרבה מן המצופה, שכן אין ליתן פרס למי שפעל שלא כדין, ואין לחייב את כיס הציבור במלוא גחמות שלוחיו ומחדליהם."
- בבואי לקבוע את הסכום הנ"ל לקחתי בחשבון את הסך של 56,407 ₪ אותו הנתבעת הייתה מוכנה לשלם לתובעת במסגרת טיוטת ההסכם שהעבירה לה (נספח 3 בכתב ההגנה; כאשר יש לראות בסכום זה בבחינת הודאת בעל דין), את דבריו של מר פארס בעדותו לפניי ("אני חושב אז...באמת נכנסתי לחישובים שלו, הגעתי איתו לבין 250,000 ל-300,000 שקל, יכולתי לבלוע את זה. זה אני חושב שזה היה סביר"; עמ' 27, ש' 1-2), הצעת המחיר הגם שלא נחתמה, וכן את טענות התובעת לעניין פרויקט צומת הגלעד ועל כך שמדובר בפרויקטים דומים מבחינת העבודות הנדרשות (לעניין זה ראו סע' 18 סיפא בכתב התביעה; דברי ב"כ התובעת בעמ' 41, ש' 27-35).
- למען הסר ספק, אבהיר כי עדותו של מר פארס לגבי הסכום הנ"ל שנראה סביר בעיניו (בין 250,000 ל- 300,000 ₪), ברי כי אין בה כדי לבוא במקום חוות דעת או כראיה מכרעת להוכחת התמורה המגיעה לתובעת, אולם בנסיבות העניין מצאתי שיש בה כדי להוות משקל ראייתי מסוים בין מכלול השיקולים בקביעת הסכום שעל הנתבעת לשלם, וזאת לנוכח תפקידו של עד זה באותה עת והיותו מעורה בניהול המו"מ מול התובעת, על פרטיו ולאחר שהובא בפניו המידע הרלבנטי.
העד פירט בהרחבה את השתלשלות העניינים בנוגע למו"מ שנוהל (עמ' 22-24), בין היתר -
"ואיך שהוא רצינו לגשר על הפערים. היה משא ומתן ביני לבין היועץ, הסבירו לי את ההיסטוריה, ואיכשהו הצעתי הצעה שלא הסכים אליה, זה אחוז מסוים מהביצוע של הפרויקט. אחר כך הסביר את עצמו במסמכים שהפרויקט הוא בנתיבי ישראל, ויש את המחירון המקובל לנתיבי ישראל והיה לו הצעת מחיר...הסביר לי שזה היה ההצעה במסגרת המקובל בנתיבי ישראל, וזה היה מה שהיה סגור עם ראש העיר דאז...איך שהוא הגעתי איתו למשא ומתן, עם פשרה שיכולתי לחיות איתה בנימוק ובניתוח שהוא העביר לי, אני זוכר את זה, והעברתי את זה לגזבר...אני באתי עם ההצעה השנייה לגזבר, ואומר לי עזוב, מצידי שילך לבית המשפט דרך פסק דין, עדיף לי מאשר אני יחתום איתו ועכשיו יש לי חשב מלווה, וזו ההתנהלות"
- כך גם שוכנעתי שאין להתעלם מפרויקט צומת הגלעד והתמורה ששולמה שם ככלי ראייתי נוסף, אם כי נמוך במשקלו, בקביעתי את הסכום של הנתבעת לשלם לתובעת בפרויקט צומת שז"ר.
מדובר אמנם בפרויקט אחר שביצועו גם לא יצא אל הפועל, אלא שלא ניתן להתעלם מכך שהצעות המחיר בנוגע לשני הפרויקטים ניתנו בסמיכות זמנים (צומת הגלעד מיום 3.4.18 וצומת שז"ר מיום 17.5.18; נספחים 1א ו- 1ב לתביעה), שתיהן נעשו לפי תעריף נתיבי ישראל (סע' א', שם), שתיהן עמדו על אותו הסכום (500,000 ₪) ושתיהן דומות במהות העבודה המפורטת בהן.
- לטענת הנתבעת, אין מקום להקיש או להשוות בין הפרויקטים השונים מכיוון שאומדן ביצוע הפרויקט בצומת הגלעד עמד על כ- 1.6 מיליון ₪ לעומת אומדן ביצוע הפרויקט בצומת שז"ר שעמד על יותר מ- 4 מיליון ₪.
לפי הנתבעת, מקובל לשלם למתכננים שכר טרחה לפי אחוזים מעלות ביצוע הפרויקט, באופן שלשיטתה עליה לשלם לתובעת, לכל היותר, סך של 56,407 ₪ המהווה 3% מעלות ביצוע הפרויקט שעמדה כאמור לעיל כל הסך של כ- 1.6 מיליון ₪. עוד לפי הנתבעת הטווח המקובל בכל הנוגע לשכר המתכנן נע בין 3% ל- 4% מאומדן ביצוע הפרויקט כעולה אף מהעדויות בתיק (ראו דברי ב"כ הנתבעת בעמ' 43, ש' 16-18 ובעמ' 44, ש' 12-17).