התובעת טוענת לתשלום בסך של 585,000 (כולל מע"מ) בהסתמכה על הצעת המחיר (נספח 1ב לתביעה). בהעדר הסכם בכתב - פגם היורד לשורשו של עניין, משהצעת המחיר הנ"ל לא נחתמה (הגם שהוכח כי הועברה לנתבעת; ראו נספח 5 לתביעה וכן עדותו של רוני לוי בעמ' 18) ומשלא צורפה חוות דעת מומחה מטעם התובעת או אסמכתאות לעניין "המחירים המקובלים בשטח", די בכך כדי לקבוע שאין כל בסיס או הצדקה לפסוק לטובת התובעת את מלוא התמורה.
עם זאת, ברי כי אין להתעלם מהעובדה שהתובעת ביצעה את העבודה שנדרשה ממנה בפרויקט ואין זה מן הצדק או ההגינות הבסיסית לפטור את הנתבעת בלא כלום אך מהטעם שלא נחתם חוזה בין הצדדים (על התנהלות הצדדים בעניין זה ארחיב בהמשך).
- משכך, ראיתי לקבוע כי התובעת כן זכאית לתמורה כספית, אם כי חלקית בגין עבודתה עבור הנתבעת. "במסגרת סעיף 31 לחוק החוזים, נתונה לבית המשפט אפשרות נוספת והיא להורות על קיום חלקו של החיוב. כאשר מדובר בתמורה כספית, יכול בית המשפט להורות על תשלום חלק מן התמורה עליה הוסכם" (עניין רוזנבלום, בפסקה 30).
- לעניין זה של קביעת הסכום החלקי בו יש לחייב את הרשות, ההלכה הפסוקה מורה לנו לשקול את השיקולים הבאים (עניין רוזנבלום, פסקאות 34-35) -
"במסגרת הפעלת שיקול הדעת ייתן בית המשפט את דעתו לתום ליבם של הצדדים ולמידת אשמתם בהתקשרות הבלתי חוקית, להתנהלות הצדדים ולרקע לכריתת ההסכם... מנגד, על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את התכלית החברתית שבבסיס סעיף 232 לצו וסעיף 30 לחוק החוזים המבקשת להרתיע צדדים מכריתת חוזה בלתי חוקי, וכן לתכלית הפרטיקולארית של סעיף 232 לצו המבקשת לשמור על כספי ציבור ולחייב פיקוח על הוצאתם... בבחינת נסיבות המקרה, על בית המשפט לעמוד על התנהלות הצדדים ולקבוע: האם נותן השירות או מבצע העבודה היה תם לב, או ידע כי היה עליו לעמוד בדרישות סעיף 232 לצו... האם הרשות פעלה בתום לב, הייתה רשלנית או יצרה מצג שווא כלפי נותן השירות או מבצע העבודה לפיו די בהתקשרות כפי שנעשתה כדי לחייבה...האם התמורה החוזית אושרה במסגרת התקציב לתקופה הרלבנטית; והאם הפגם שנפל בהתקשרות הינו שולי או מהותי. לאחר בחינת כל אלו, עליו לקבוע כיצד יש לאזן בין התוצאה שנראית כתוצאה הצודקת במישור היחסים בין הצדדים הקונקרטיים לסכסוך לבין התוצאה המתבקשת בשים לב לתכליות עליהן עמדתי לעיל... בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל, יש להעדיף אמות מידה אובייקטיביות להערכת שווי העבודה או השירות שנהנתה מהם הרשות, ובכל מקרה בו נותן השירות או מבצע העבודה אינו תם לב לחלוטין, יש לתת ביטוי לחוסר תום לב זה באמצעות הפחתת הסך בו מוערכים השירות או העבודה באופן אובייקטיבי".
- בנסיבות המקרה שלפניי, מצאתי כי לצדדים אשמה משותפת בהתקשרותם הבלתי חוקית וכי שניהם חטאו בחוסר תום לב בדרך התנהלותם בנוגע לפרויקט.
הצדדים ידעו כי היה עליהם לעמוד בדרישות סעיף 203 לפקודת העיריות (וראו בין השאר עדות מר פאהום בעמ' 15, ש' 39 ובעמ' 16, ש' 1-7) ושניהם בחרו שלא לקיימן ולבצע את הפרויקט מתוך הנחה שבמהלך ביצועו או אפילו בסיומו, ייחתם ביניהם הסכם בכתב.
- התובעת מונה מספר סיבות לכך שלא נחתם חוזה בכתב בתחילת הפרויקט, עיקרן בכך שזו הנורמה שהייתה מקובלת בזמנו בעיריית נהריה (עדות מר פאהום, בעמ' 2) כמו גם יחסי אמון שנוצרו בין הצדדים במסגרתם נהגה התובעת לקבל הזמנות עבודה מהנתבעת מבלי לערוך תחילה חוזים בכתב ואשר תמורתן שולמה ללא כל בעיה.
- מעדויות הצדדים עולה שאכן בעיריית נהריה נהגה בזמנו מעין פרקטיקה או תרבות ארגונית/ניהולית שלפיה, חתימת הסכם, במקרים מסוימים, לא נעשתה ב'תחילת הדרך' (עדות מר לוי בעמ' 18, ש' 33-39 ובעמ' 19; עדות מר פארס בעמ' 25, ש' 35-39 ובעמ' 26 ועדות מר שימנוביץ' בעמ' 36, ש' 21-23).
- אלא שגם אם התובעת בחרה כן לבצע את העבודה בהסתמך על אותה נורמה שהייתה מקובלת אז בעיריית נהריה כמו גם על המצג שהוצג לה לפיו עניין החוזה יוסדר בהמשך, עדיין הייתה זו בחירתה של התובעת ליטול על עצמה את הסיכון שבסופו של דבר לא ייחתם הסכם, כפי שאכן קרה בפועל.
וראו דבריו של מר פאהום "ואני התעשתתי אחר כך כאילו...שפשוט אני לא אעבוד בלי חוזה" (עמ' 2, ש' ;18-19 כן ראו עמ' 16, ש' 4-15).
- בכל הנוגע לשאלה מדוע תנאי ההתקשרות או עניין התשלום בגין עבודתה של התובעת לא הוסדרו בסופו של יום, מעדויות הצדדים עולה כי הסיבה לכך נעוצה בבחירות שהתקיימו בעיר והחלפת השלטון.
ראו דבריו של מר לוי "לצערי הסיפור הזה נפל בתפר שבין ראש רשות אחד או נבחרי ציבור חדשים שמנהלים את העירייה" (עמ' 19, ש' 1-5); דבריו של מר פארס "זה נפל בין התפר של 2018 בתקופת הבחירות... ואיך שהוא רצינו לגשר על הפערים (עמ' 22, ש' 32-35) ובהמשך דבריו "אז אמרתי, התפר הזה של השינוי בהנהלת הרשות (לא ברור) וכניסת הרשות לתוכנית הבראה וחשב מלווה, הביא אותנו למצב הזה. אחרת אני חושב, שזה היה יכול להיפטר בין כותלי הרשות, בלי שום בעיה. הפרויקט הזה היה מתוקצב למיטב זכרוני... (עמ' 26, ש' 20-23); וכן ראו דבריו בעמ' 27, ש' 29-30.
- לפי התובעת, ההנהלה החדשה בעירייה סירבה לכבד את ההסכמות שנעשו עם ההנהלה הקודמת (סע' 26 בתביעה), בעוד לפי הנתבעת חילופי השלטון בעיר לא היו אמורים להשפיע על התחייבויות העירייה אולם זאת בתנאי שהתחייבויות אלה נעשו כדין, כלומר לפי סע' 203 לפקודת העיריות (סע' 45 בהגנה).
אלא, שהנתבעת מיתממת בטענתה זו. כפי שצוין לעיל, לנתבעת אשמה משותפת בכל הנוגע לאי-קיום הדרישות שבסעיף 203 לפקודת העיריות, מה גם שהעדרו של חוזה בכתב לא מנע ממנה לקבל מהתובעת את מלוא השירותים שנדרשו ממנה (תכנון ופיקוח עליון).
- לאחר שנתתי דעתי להתנהלות הצדדים כמתואר לעיל, שקלתי את מכלול השיקולים הרלבנטיים לעניין וערכתי את האיזון הנדרש, מצאתי לפסוק לטובת התובעת את הסך של 150,000 ₪.
לעניין זה, יפים דבריו של כב' השופט א' רובינשטיין בעניין רוזנבלום (סע' ד'):