"ברי כי גם זכויות של בר-רשות (שאינן מגיעות לכדי זכויות של חכירה) אינן ניתנות להורשה, אם ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת. אם נותן הרשות מגביל את עבירות הזכות ואוסר על העברתה בירושה, הרי בר הרשות אינו יכול להוריש את זכויותיו (ראו גם ע"א 260/65 צ' חייקין ואח' נ' ממר ואח' [נבו] [4], בעמ' 190 ). אף בפרשת אזולאי [1] מבהיר הנשיא שמגר כי רשות השימוש ניתנת להעברה רק בכפוף להיתר המשתמע מתנאי החוזה או ממכלול הנסיבות (ראו פרשת אזולאי ע"א 103/89 מזל אזולאי נ' פנינה אזולאי, מה(1) 477 (1991) בעמ' 481 ). לפיכך, כשחוזה החכירה או הרשות קובע את זכות החכירה או הרשות לתקופת חייו של המתיישב בלי שאלה יהיו לחלק מעיזבונו, התוצאה היא כי זכותו בנכס אכן אינה חלק מעיזבונו."
- לא זו בלבד, אלא שהפסיקה אף קיבלה את העמדה לפיה זכות שניתנה לבר רשות עקב רישיון היא זכות אישית שאינה תקפה כלפי כולי עלמא, כאשר חליפו של נותן הרשות אינו כפוף לזכות זו. משכך, אף אם הייתה התחייבות כלשהי של הבעלים בקרקע בשנים שקדמו להפקעת המקרקעין ע"י העירייה, ואיני סבורה שכך הדבר, הרי שהתחייבות זו אינה כובלת את העירייה כעת, והיא רשאית לבטלה.
- עוד אבקש להפנות בעניין זה לע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח (נבו 19.08.2015), אשר הוצג גם בסיכומי התובעות, ודן בסוגיית ביטול הרישיון עם החלפת הבעלים. ראוי להדגיש ולציין, כי בניגוד לפסק דין אביטסם, בענייננו עולה ספק רב אם בכלל ניתנה אי פעם רשות לאביו של הנתבע אור או למחזיקים הקודמים לפני משפחת דנוך.
"אכן, מקובלת בפסיקה הגישה כי הזכות הנוצרת עקב רישיון מהווה זכות אישית (In personam) של בעל הרישיון כלפי נותן הרשות, וזאת להבדיל מזכות חפצית השרירה כלפי כולי עלמא (In rem). על כן, חליפו של הבעלים נותן הרשות, אשר רכש ממנו את הנכס מושא הרישיון, אינו כפוף לזכות שניתנה לבר-הרשות, והרשות תבוא לקיצה עם כל העברה של זכויות הבעלות במקרקעין נשוא הרשות (רישיון במקרקעין, עמ' 33; ויסמן, עמ' 485-484; ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי, [פורסם בנבו] פסקה 12 (25.11.2002); ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עזבון, ירושלים, פ"ד יז 701, 708 (1963))."
- המלומדת נינה זלצמן התייחסה לסוגיה זו במאמרה "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב 24, 28 (תשנ"ה) וציינה כך: "לצד רשות שניתנה בהבטחה מפורשת ניתן לתאר מצבים שבהם נלמדת הסכמתו של בעל המקרקעין, ומכאן רשותו, משתיקתו ואי-מחאתו על ההחזקה של פלוני בנכס, או על השימוש שהוא עושה בנכס, כאשר בנסיבותיו של המקרה ניתן היה לצפות את התנגדותו. במצבים אלו ההחזקה או השימוש הושגו במעשה עוולה של הסגת גבול במקרקעין, אך השלמתו של בעל המקרקעין עם נוכחותו של פלוני בנכס מניחה עם עבור הזמן את הסכמתו שבשתיקה".
- הדבר מחייב אם כך, כי נותן הרשות הסכים להעברת הזכות, בין אם ניתן להסיק זאת מפורשות מסעיפי החוזה ובין אם ניתן ללמוד על כך במשתמע מהתנהגותו, שתיקתו או אי מחאתו.
- והנה בעניינינו, לא עולה כל ספק כי התובעת 1 או התובעת 2 לא נתנו הסכמתן להעברת זכויות בר הרשות הנטען ולא נתנו הסכמתן להמשך השימוש - לא במשתמע, לאור פעולותיהן וניסיונותיהן לפינוי המקרקעין (בין היתר בדמות מכתב ההתראה והגשת תביעות הפינוי למתחם כולו), ולא במפורש, שהרי לא קיים כל הסכם המעיד על כוונה להתיר העברה. יוער, כי אף הנתבעים עצמם לא הציגו ולא הוכיחו קיומו של מסמך או הסכם ממנו ניתן ללמוד על כוונתה של העירייה או הרשות להתיר העברה מעין זו.
זכותה של בעלת המקרקעין לבטל את הרשות שהעניקה
- אין עוררין על זכותה של התובעת 2 כבעלים הרשום של המקרקעין, וכן על זכותה של התובעת 1 להירשם כבעלת הזכויות במקרקעין מושא התביעה, בהינתן רישום הודעת ההפקעה בנסח המקרקעין. כך, גם אין כל מחלוקת בדבר היעדרו של הסכם בין הצדדים אשר יכול לסתור את רצון התובעות בפינוי המקרקעין מיושביו. הדבר בא לידי ביטוי בפרסום הודעת ההפקעה והדרישה להשבת הקרקע, במכתב ההתראה שנשלח לנתבעים ודרש את פינויים, ובאופן חד משמעי וברור בהגשת תביעה זו אשר יש בה אמירה מפורשת ודרישה להשבת הקרקע ולסילוק ידם של הנתבעים.
- קיימת פסיקה ענפה באשר לזכותו של בעל הרשות לבטל את הרשות אשר העניק, לרבות בעניין היפר חלף, כפי שהוצג לעיל. עוד היטיבה לתאר זאת המלומדת נינה זלצמן במאמרה "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 57-56 (1995) (ההדגשה אינה במקור):
"בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם ההחזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס, אף שעומדים לרשותו כל האמצעים לכך. הסכמתו שבשתיקה של בעל המקרקעין לפעולתו של פלוני בנכס היא שמונחת בבסיסה של הרשות מכללא. ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס... עקרונית, רשות שנלמדת מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על-ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאין הוא מוכן עוד להמשיכה. זו היא רשות חינם המתחדשת מרגע לרגע, כל עוד לא פעל בעל המקרקעין לסילוקו של פלוני."
- בהמשך לכך, נדמה בעיניי כי התנגדותן של התובעות ברורה ובהירה היא, כך שלא תוכל להתקבל טענה שעניינה הסכמה שבשתיקה או התנהגות פסיבית אשר יכולה ללמד על מתן רשות לנתבעים או לקודמיהם.
- סיכומו של דבר, ממכלול הראיות שנפרשו בפניי, ולאחר שעיינתי ושקלתי בכובד ראש את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי לנתבעים אין זכויות במקרקעין ולא קיימת להם הגנה ממשית מפני תביעה זו. השתכנעתי כי הנתבעים אינם ברי רשות במקרקעין (המהווים מקרקעי ציבור), ולא הוכח קיומו של רישיון מכללא. הנתבעים לא הוכיחו שהם בעלי רישיון הדיר ובוודאי שלא רישיון בלתי הדיר להתגורר במתחם ולעשות בו שימוש. לפיכך, על הנתבעים לפנות את המתחם מכל אדם וחפץ ולסלק ידם מהמקרקעין.
אין חובה לכרוך את פינוי המקרקעין בפיצוי הנתבעים
- בהתאם לקביעות בית המשפט העליון וכפי שעולה מטיעוני התובעות, אני מקבלת את הטענה לפיה אין להתנות את פינויים של הנתבעים בקבלת פיצויים, וראוי שטענותיהם של הנתבעים בדבר קיומה של זכות לפיצוי תתבררנה בהליך נפרד בפני הערכאה הרלוונטית.
- יוער ויוזכר, כי ההליכים שלפניי נפתחו כבר בסוף שנת 2021, ואילו רק בחודש יוני 2025 הוגשה תביעה לפיצויים לבית המשפט המחוזי. טענת הפיצויים במסגרת ההליכים דנן, נטענה בלשון רפה ובאופן שאינו מבוסס, תוך הסתמכות על תשלומים שניתנו בתיקים אחרים במסגרת הליכי הדברות ומשא ומתן שנוהלו מחוץ לבית המשפט. אף על פי כן, מצאתי לנכון להתייחס לטעות הנתבעים באשר לדרישת הפיצויים כתנאי לפינוי המקרקעין, והכל כמובן מבלי לקבוע מסמרות בעניין, שכן התביעה לבית המשפט המחוזי הוגשה רק לאחרונה.
- סוגיית כריכת הפינוי בפיצוי נדונה בהרחבה במסגרת ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' יוסף כדורי (נבו 25.11.2002), שם פסק כבוד השופט אנגלרד כי זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה בזכות הפיצויים של בני הרשות. עוד ציין כב' בית המשפט, כי סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת ההחזקה בחלקה מידי בני הרשות, כאשר בני הרשות מצדם זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון. במסגרת תביעת הפיצויים הנפרדת ייקבעו המבחנים ביחס להיקף הפיצויים, על רקע הנסיבות המיוחדות, לרבות ההשקעות שבוצעו על ידי בני הרשות.
- עוד מוסיף כב' השופט אנגלרד ומחדד, כי אין זה מתקבל על הדעת שבנסיבות המקרה הנדון שם, המחזיקים בחלקה ימשיכו להחזיק בה עד שיסתיימו כל ההליכים בתביעה (הנפרדת) של תשלום פיצויים. בית המשפט העליון מבהיר באופן ברור וחד משמעי, כי אין לכרוך את פינוי המקרקעין בפיצוי ברי הרשות, וכי הדרך בה יש לצעוד לשם קבלת פיצוי כספי בגין פינוי מנכס - היא בהגשת תביעה כספית ובירורה בהתאם למבחנים ולנסיבות המקרה.
- ייאמר מיד, כי פסק הדין בעניין רשות הנמלים הנזכר לעיל, עניינו במשיבים אשר חתמו על הסכם עם בעלת הזכויות המקורית במקרקעין, כך שלמעשה ניתנה להם רשות להשתמש, להפעיל ולהקים מתקנים בחוף, והוכח כי מדובר בברי רשות. אף על פי כן, לא מצא לנכון בית המשפט העליון לכרוך את פינויים מהנכס בפיצוי, וסבר שיש לפנות בתביעה נפרדת לקבלת פיצויים.
- מסקנה זו בעלת משקל רב בענייננו, בבחינת קל וחומר, שעה שכאן מדובר בנתבעים אשר לא הוכיחו שהם ברי רשות במקרקעין ולא הוכיחו שקיבלו רישיון כלשהו מבעלת הזכויות, או שניתנה הסכמה לישיבתם במקרקעין - בין מכוח הסכם חתום ומפורש ובין מכוח הסכמה משתמעת.
- עוד אבקש להפנות בעניין זה לרע"א 7924/06 אהרון אביטן נ' חיה אורן באוםשרמייסטר (פורסם בנבו, 3.10.2006), שם השופט רובינשטיין קבע כי משלא ניתנה רשות שימוש במקרקעין, לא ניתן לטעון לפיצוי בגין רשות שבוטלה.
- הנתבעים הגישו תביעותיהם הכספיות לבית המשפט המחוזי בתל אביב בדרישה לפיצוי בגין הפינוי. תביעות אלו כאמור הוגשו רק בחודש יוני 2025, דהיינו בחלוף כשלוש וחצי שנים ממועד פתיחת ההליך שבפניי, ורק לאחר שבית המשפט העלה שוב ושוב את הסוגיה. היעדר קיומה של תביעת פיצויים נפרדת בשלבים המוקדמים של הליך זה, מקשה עד מאד בקבלת טענותיהם של הנתבעים.
- ראו בענין זה ת"א (שלום ת"א) 7198-12-18 עירית תל-אביב נ' זכי דחנוס (נבו 17.02.2021):
"לא בכל מקרה של ביטול רשות מכללא במקרקעי ציבור קמה זכאות לפיצוי. ההתדיינות בסוגיית הפיצוי מצריכה בירור עובדתי נרחב מזה הדרוש להכרעה בתביעת הפינוי, ולכן היא סבוכה וארוכה יותר (לדיון בתנאים לקבלת פיצוי ראו ע"א (מחוזי ת"א) 43018-10-15 עירית תל-אביב-יפו נ' שובלי, [פורסם בנבו] פסקות 94-84 (8.3.2017); ע"א (מחוזי ת"א) 58568-04-18 ברוך נ' עירית תל-אביב-יפו, [פורסם בנבו] פסקה 20 (2.9.2019))."