נראה שעמדות שונות בפסיקה לגבי יישום תורת הפרשנות התכליתית באות לידי ביטוי במידה רבה בקביעת מתחם האפשרויות הלשוניות; יכולות להיות דעות שונות בשאלה אם אפשרות מסוימת נמצאת בגדר המתחם או מחוצה לו (ר' למשל עניין קלמנט, סע' 66-65 לפסק דינו של המשנה לנשיא סולברג; סעיף 1 לפסק דינו של השופט אלרון; השוו: סעיף 3 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז; סע' 6-5 לפסק דינה של השופטת רונן).
- למרות שהרשם מצא כי המשמעות המבוקשת על ידי המערער חורגת ממתחם האפשרויות הלשוניות, התייחס הרשם בהחלטתו גם לטענות לגבי תכליות החוק. לכך נדרש עתה.
תכלית
- כאשר פונים אל תכליות החקיקה במסגרת הליך פרשנות, מקובל להתייחס לתכלית סובייקטיבית ולתכלית אובייקטיבית (אבחנה שלא אותרה בטיעוני הצדדים).
התכלית הסובייקטיבית נלמדת "מכוונתו המוצהרת של המחוקק כעולה מההיסטוריה החקיקתית של החוק ומדברי הכנסת" (עניין עיריית פתח תקווה, סעיף 36). "זוהי 'כוונת המחוקק' עת נחקק דבר החקיקה הספציפי, והיא נלמדת מתוך ההיסטוריה החקיקתית, כפי שהיא באה לידי ביטוי, בין היתר, בדברי ההסבר להצעת החוק, או בהתייחסות המחוקקים אליה תוך כדי הליך החקיקה במליאת הכנסת או בוועדותיה" (רע"א 67114-01-25 פלוני נ' אסעד (22.12.2025), סעיף 15). "אין מדובר בכוונה משוערת, אלא במטרות שעמדו לנגד עיניו של המחוקק שעה שחוקק את הוראת החוק" (עניין גורטלר, סעיף 19).
בראש ובראשונה ובמידת הניתן תיבחן תכליתה של הוראת החוק הקונקרטית (ר' למשל עניין נוימן, סעיף 49; ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12 (19.12.1999) (עניין לינדורן), סע' 11-10).
אשר לתכלית האובייקטיבית, זו "כוללת את המטרות והמדיניות, את הערכים והעקרונות שאותם נועד להגשים כל דבר חקיקה בחברה דמוקרטית מודרנית, כלומר, "התכלית שקורא 'סביר' של דבר החקיקה במדינה דמוקרטית ייתן לו בעת מתן הפירוש" (עניין גורטלר, שם).
- הרשם נדרש להיסטוריה החקיקתית ובאופן פרטני להגדרת "בעל אמצאה" ולהוראת סעיף 11(ב) לחוק. בגדר כך הפנה הרשם לדברים שנאמרו בישיבת מליאת הכנסת שבה אושר החוק בקריאה שניה ושלישית, כאשר צוין שהוכנס שינוי בהגדרת "בעל אמצאה" בנוסח הצעת החוק, על מנת "להדגיש את ייחודו של הממציא" ו"להדגיש ולהבליט שעיקר ההגנה היא לממציא". כן הביא הרשם אמירה המתייחסת לחובתו של מגיש בקשה שאינו הממציא להודיע כיצד היה לבעל האמצאה (סעיף 11(ב) לחוק), כאל "הגנה נוספת על זכות הממציא", כאשר "בדרך זו יכול הרשם לעמוד על דרך גלגולה של האמצאה מידי הממציא אל מבקש הפטנט ועל ידי כך לשמור על זכויותיו של הממציא במידה שנתקפחו" (סעיף 35 להחלטה; ד"כ (8.8.1967), 2909-2908).
- מדברים אלה ומעיון בדברי הכנסת עצמם עולה כי הגדרת "בעל אמצאה" והוראת סעיף 11(ב) נוסחו באופן שנועד לבטא רצון של המחוקק להגן על ממציא ועל זכויותיו ולהדגיש את ייחודו, נוסף על האינטרס הכלכלי בהגנה על קניינו של מי שיוכר כבעל אמצאה. ההנחה ממנה יצא המחוקק, כי לממציא יש 'זכויות' שעליהן יש להגן, אינה מתיישבת בנקל עם התייחסות למכונה כממציא, כאשר המערער עצמו אינו טוען שיש למכונה זכויות (עמ' 10 ש' 13-12 לפרוטוקול מע/11; עמ' 25 ש' 17-16).
בטיעוני המערער לא אותרה התייחסות הולמת לעניין זה. התייחסותו של המערער לתכליות החוק נגעה לחוק בכללותו ולא לתכלית של הוראה ספציפית. הצדדים בערעור לא הרחיבו בעניינים אלה ולא התייחסו לגופן של התכליות (להבדיל מהשאלה אם התכליות ישורתו על ידי עמדה כזו או אחרת).
- על התכלית הסובייקטיבית של חקיקה ניתן ללמוד גם מתוך לשון החקיקה.
לשונה הטבעית והרגילה של החקיקה מהווה מקור ראשון במעלה, הגם שלא מקור יחיד, ללמוד על התכלית. קיימת חזקה כי שימוש טבעי, פשוט ורגיל בלשון החוק "הוא המשקף את תכלית החקיקה, ונותן משמעות משפטית לחוק" (ברק, עמ' 588; בע"מ 9752/08 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (19.1.2009), סעיף י"ד; רע"א 4223/06 כץ נ' גוטליב (25.5.2008), סעיף כ"ה; בג"ץ 10980/04 איגוד הממונים על בטיחות ברשויות המקומיות נ' שרת החינוך (23.1.2007), סעיף 15; ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין שותפות רשומה נ' עיריית ראשון לציון (9.2.2003), סעיף 11).