החלטת הרשם
- נקודת המוצא בהחלטת רשם הפטנטים - בהתאם לעמדה העובדתית של המערער (שיכונה להלן גם: המבקש) במסמכים ובדיון - היא כי המערער אינו ממציא האמצאות בגינן הוגשו בקשות הפטנט, וכי אלה הומצאו על ידי המכונה, DABUS, ללא מעורבות אנושית. במקביל מציין המערער כי הוא ממציא המכונה ובעל הזכויות בה, לרבות בתוכנה ובפלט שלה.
- הרשם הפנה להוראות הדין, להיסטוריה חקיקתית ועוד. בהחלטתו צוין ונמצא בין השאר:
- סעיף 20 לחוק הפטנטים קובע כי אם רשם או בוחן רואים כי אמצאה אינה כשירה לפטנט או שהבקשה אינה ממלאה אחר ההוראות שבסימן א' לאותו פרק, יודיעו למבקש על העילה או על הליקויים. הוראת 11(ב) לחוק אשר קובעת כי על מבקש להראות את מקור זכותו, נמצאת בסימן א' לאותו פרק בו נמצא סעיף 20 ומשכך, אם יש קושי בנוגע לקיום סעיף 11(ב) מדובר בליקוי בבקשה שעליו יש להודיע למבקש.
- לפי סעיף 11(ב) לחוק, על מגיש בקשה שאינו הממציא עצמו מוטל להודיע "כיצד היה לבעל האמצאה". לאור הגדרת "בעל אמצאה", מקור הזכות שניתן לציין בבקשת פטנט יכול להיות רק אחד מאלה: "מכוח הדין", "על פי העברה" או "על פי הסכם".
- פרשנותו של המונח "ממציא", מונח שאין לו הגדרה בחוק, מתחילה בלשון החוק ובפרט במשמעות הטבעית שלה.
- המשמעות הרגילה והטבעית של המילה "ממציא" מתייחסת לאדם, בן אנוש. ההגדרה במילון אינה מלמדת כי משמעותה הטבעית של המילה כוללת מכונה (בעניין זה לא קיבל הרשם את עמדת הבוחן כי המילה ממציא סובלת פרשנות המתייחסת למכונה כממציא).
- המקומות הספורים בחוק הפטנטים שבהם נזכר "ממציא" מעידים על כך שהכוונה הייתה לבן אנוש: הזכות לציון שם הממציא, התייחסות החוק ל"שאיריו" של ממציא והתייחסות למקרה שבו הממציא "דורש" או "מוותר".
- הדין בישראל אינו דורש שמבקש פטנט יפרט מיהו הממציא, אולם אין בכך כדי לשנות את העובדה שהפרשנות הפשוטה של המילה "ממציא" בחוק הפטנטים היא בן־אנוש.
- ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 11(ב) לחוק בהקשר הוספת המלים "הבאים מכוחו", מדגישה את העובדה שנקודת המוצא של החוק היא שזכותו של בעל אמצאה לבקש פטנט התגלגלה לידיו מהממציא בדרכים שפורטו. לפי החוק, כל אמצאה מתחילה בממציא שהוא כאמור בן אנוש, ויכולה להתגלגל לידיו של בעל אמצאה שאינו הממציא, בדרכים שנזכרות בהגדרת "בעל אמצאה".
- הדרך שצוינה על ידי המבקש (המערער) בבקשות הפטנט כדרך שבה היה לבעל האמצאה היא "העברה". אלא שגם לשיטתו DABUS אינה בעלת כשרות לבצע פעולה משפטית של העברת זכויות.
- המבקש טוען כי היה לבעל אמצאה "מכח הדין", כאשר הדין הרלוונטי הוא דוקטרינה מהמשפט המקובל המכונה "Doctrine of Accession"[1]. לשיטת המבקש, קמה לו זכות בעלות על האמצאות מתוך בעלותו על המכונה אשר יצרה אותן, ולמעשה אין כלל צורך בהעברה מהמכונה אליו. אין צורך להכריע בשאלת תחולת הדוקטרינה האמורה בענייננו, שכן גם אם תאמר שיש לדוקטרינה תחולה, היא אינה יכולה להוות דין המקנה למבקש זכות להגיש בקשה לפטנט, שכן בעל אמצאה לפי חוק הפטנטים רוכש את זכותו באמצאה מממציא אנושי.
- ההחלטה מביאה את טיעוני המבקש לגבי פרשנות תכליתית. המבקש טען כי פרשנות שתאפשר הגנה על אמצאות שנעשו על ידי בינה מלאכותית היא אפשרית לפי לשון החוק ועולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה לעודד ממציאים לגלות לציבור את אמצאתם בתמורה למונופולין מוגבל בזמן. לטענת המבקש, אם לא תינתן הגנה לאמצאות שנוצרו על ידי מכונה, יקטן התמריץ לפיתוח מכונות כאלה, יגדל התמריץ של בעלי המכונות לשמור את תוצריהן כסוד מסחרי, ולא יפותחו תוצרים אשר לא ניתן לשמור כסוד בגלל העדר אפשרות להגן עליהם.
הרשם ציין כי טענותיו של המבקש כבדות משקל, אך הרחבת ההגנה הקבועה בחוק מעוררת שאלות מדיניות שיש להותירן להכרעת המחוקק. עוד צוין בהחלטה, כי העמדה לפיה הגנת פטנט לאמצאות שנעשו על ידי מכונה תגשים את תכליות דיני הפטנטים אינה מוסכמת על הכל ומעוררת שאלות רבות בהקשרים שונים.