סעש (נצ') 27940-03-20 דביר כהן – חוות עמוד בע"מ - חלק 12

בתלוש (3,000 ₪ בפועל לטענת דביר)

  4,140 3,795 יש לחייב את המעסיקה עבור הפרשה בחסר - 795 (נוכו 3,000 ₪) 4,935 07/2016-12/2016 2,250 נוכו בתלוש.

  4,312.5 3,967.5 יש לחייב את המעסיקה עבור חוסר בהפקדה - 967.5 4,780 01/2017-09/2019 12,375 נוכו בתלוש, 16,500 נוכו בפועל 24,667.5  21,821.25 יש לחייב את הנתבעים עבור חוסר בהפקדה 5,321.25 29,989 10/2019 - עבד יומיים בחודש וקבל שכר בהתאם לתלוש 375 נוכו בפועל. 72  63 לחייב באופן מלא לא נוכה + 375 ₪ שלא הועברו לקופה

438 510 סה"כ להפקדה/תשלום

        62,838

214. כללו של דבר, לאור החישוב המפורט לעיל, היה על הנתבעת להפקיד סך של 62,838 ש"ל בגין תגמולי פנסיה, כפי שסוכם בין הצדדים בתקופות הרלוונטיות. לאחר הגשת התביעה שילמה הנתבעת לדביר סך של 54,905 ₪, וכן, כמפורט לעיל, הפקידה בקופת כלל סך של 19,432 ₪, כך שבסה"כ, הנתבעת הפקידה/שילמה סך של 74,337 ₪, ובכך תביעתו של דביר בגין פיצוי בשל העדר הפרשה לפנסיה, נבלעת במלואה והיא נדחית בזאת.
215. באשר לתביעה להשבת סך של 33,524.72 ₪ (סעיף 30 ו- 69.3 לכתב התביעה) - הרי שדינה דחייה, מאחר ותביעה זו נזנחה בשלב התצהירים (ר' סעיפים 26-31 לתצהיר דביר, ונספח ה' שצורף לו), על אף שדביר חזר עליה בשלב הסיכומים (סעיף 46) כדרך אגב וללא כל פירוט או הסבר, וממילא לא הוכחה ואף דינה דחייה לגופה, כפי שנבהיר להלן.
216. בעדותו לפנינו הודה דביר כי קבל את מלוא שכרו המוסכם נטו לאורך תקופת העסקתו, משמע שגם לאחר הניכויים הוא קיבל את השכר נטו עליו סוכם, ודי בכך על מנת לדחות את תביעתו הנ"ל (ש' 16-17, עמ' 18 לפרוט'). זאת ועוד, וכאמור, לאחר הגשת כתב ההגנה העבירו הנתבעים סך של 54,905 ₪ לדביר בגין הפקדות חלק מעסיק ועובד, כך שהכספים שנוכו בהסכמתו של דביר כפי שעולה מתלושי השכר הוחזרו אליו בסופו של יום.
217. תביעת נועם - בכתב תביעתו עתר נועם לחייב את הנתבעים בסך של 20,385 ₪ בגין פיצוי בשל העדר הפרשה לפנסיה (סך של - 499 ₪ בגין תקופת ההעסקה הראשונה + 19,886 ₪ בגין תקופת ההעסקה השנייה - סעיפים 22-28 לכתב התביעה). בתצהירו עתר נועם לחייב את הנתבעים בסך של 16,88.347 ₪, מתוכם סך של 1,232 ₪ בגין תקופת ההעסקה הראשונה, וזאת לאחר שהנתבעת הפקידה סך של 36,291 ₪ לפנסיה ופיצויים, אשר שולמו לאחר הגשת התביעה (סעיפים 22-32 לתצהיר, ר' גם סעיפים 32-43 לסיכומים).
218. בכתב הגנתם טענו הנתבעים כי בגין תקופת ההעסקה הראשונה בצעה הנתבעת הפקדות באופן מלא, ואילו ההפקדה בתקופת ההעסקה השנייה לא בוצעה בשל שגגה, אשר עם גילויה פנו הנתבעים לנועם על מנת לפתוח עבורו קופה, אך בשל היעדר שיתוף פעולה מצדו, לא בוצעו הפרשות. הנתבעים הוסיפו וטענו כי לאחר הגשת כתב ההגנה הועבר לקופת מנורה סך של 36,291 ₪, בגין הפרשות לפנסיה ופיצויים (סעיפים 65, 73-75).  בתצהיר הנתבע נטען כי מתוך הכספים שהופקדו לקופת הפנסיה של מנורה לאחר הגשת התביעה, הופקד סך של 24,469 לפנסיה עבור חלק עובד ומעסיק.  עוד טענו הנתבעים כי שכרו של נועם סוכם נטו, ולכן לא נוכה משכרו דבר והנתבעת היא אשר נשאה בחלק העובד לפנסיה (סעיפים 67-73).
219. אשר להכרעתנו - לאחר שבחנו את טענות הצדדים וכלל הראיות, לרבות התחשיב אשר נועם הניח לפנינו, הגענו למסקנה לפיה על הנתבעת לשלם לנועם סך של 11,220 ₪, בגין העדר הפרשה לפנסיה (חלק עובד ומעסיק), כפי שיפורט להלן.
220. נקדים ונבהיר כי אנו דוחים את טענות הנתבעים בגין אי זכאותו של נועם להפקדות עבור החודשים 01-05/2019, בנימוק לפיו הוא לא עבד בתקופה זו, וזאת בשים לב ובהלימה לקביעתנו לעיל לפיה בחודשים 01-02/2019, 05/2019 נועם בחווה, כרגיל. בנוסף, ערים אנו לקביעתנו לפיה נועם נעדר מיום 01/03/2019 -15/04/2019, קביעה אשר עשויה היתה להביא למסקנה לפיה הנתבעת אינה חייבת להפקיד לקופת פנסיה בגין תקופה זו.  עם זאת, שוכנענו כי בנסיבות העניין, ומאחר והיעדרותו של נועם בתקופה זו הייתה בידיעתו ובהסכמתו של הנתבע, אשר מסיבות השמורות עמו בחר לשלם לנועם שכר מלא בגינה, אם על חשבון חופשה או על חשבון כל הסדר אחר שלא הוצג, הרי שעצם תשלום שכר עבודה מזכה את נועם בהפקדות בתקופה האמורה.
221. כאמור, על העסקתו של נועם חל צו ההרחבה בענף החקלאות. על כן ובהתאם לסעיף 43 לצו האמור, על הנתבעת להפקיד משכרו של נועם 6% בגין חלק מעסיק + 5.5% חלק עובד.  זאת ועוד, החל מחודש 07/2016 זכאי נועם לשיעור הפרשות מיטיבים בהתאם לצווי ההרחבה לפנסיה חובה (ר' גם נספח 20 לתצהיר הנתבע).
222. באשר לתקופת ההעסקה הראשונה - התקופה הרלוונטית לתביעת נועם, שלא התיישנה, הינה מחודש 03/2013-03/2014. לאחר בחינת תחשיב נועם, תלושי השכר ופירוט הפקדות בקופת כלל פנסיה (נספח ב' לתצהיר נועם), ועל סמך חישוב שערכנו עולה כי היה על הנתבע להפקיד סך של 2,168 ₪ עבור חלק מעסיק לפנסיה (חלק עובד לא נתבע עבור תקופה זו על פי תחשיב נועם), מתוכם הופקד סך של - 1,693 ₪ לקופת כלל; מכאן עולה כי הנתבעת הפקידה בחסר סך של 475 ₪ בתקופת ההעסקה הראשונה.
223. באשר לתקופת ההעסקה השנייה - כאמור, אין חולק כי הנתבעים לא הפקידו מאומה עבור נועם בתקופת ההעסקה השנייה. לאחר הגשת כתב ההגנה הפקידו הנתבעים לקופת מנורה סך של 24,469 ₪ בגין פנסיה (כאמור בפרק פיצויי פיטורים לעיל, מסך 36,291 ₪ הופקד סך של 11,827 ₪ כפיצויי פיטורים).
224. לאחר עיון בתחשיבי הצדדים, מקובל עלינו תחשיב נועם. וננמק.  ראשית, תחשיב נועם נערך על פי השכר ברוטו המדווח בתלושי השכר, שאף לטענת הנתבעים הינו השכר הקובע (סעיף 73 לכתב ההגנה, סעיף 74 לתצהיר הנתבע).  שנית, גם תחשיב נועם וגם תחשיב הנתבעים נערכו בהתאם לשיעורי ההפרשות לפי צו ההרחבה הכללי בענף החקלאות וההסדרים המיטיבים בצווי ההרחבה לפנסיה חובה, שקבענו שחלים על העסקתו של נועם.  כך שהצדדים חלוקים ביחס להפרשה בגין החודשים 01-05/2019, בה, כאמור, כבר הכרענו וקבענו כי נועם עבד בה, כך שיש לחייב את הנתבעת בהפקדה לפנסיה עבורה.
225. מכאן נפנה לפרט את התחשיב שערכנו:

226. כללו של דבר, תביעתו של נועם בגין פיצוי בשל העדר הפרשה לפנסיה מתקבלת באופן חלקי, כך שהוא זכאי לסך של 11,220 ₪ (475 ₪ + 10,745).

חופשה שנתית

227. מושכלות יסוד כי "בכל הנוגע לתביעות לדמי חופשה/תמורת חופשה/פדיון חופשה, נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעסיק. נפסק, כי מחובתו של המעסיק לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: חוק חופשה שנתית) ובתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז-1957" (עניין קפלן את לוי שלעיל).  עוד נפסק כי ככל ואין תיעוד לימי חופשה שנתית לרבות בתלוש השכר "קמה חזקה עובדתית בהתאם להוראות סעיף 26ב'(ג) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 לפיה לא ניתנה לעובד תמורה כלשהי עבור ימי חופשה, והוא מוחזק כמי שלא ניצל ולו יום חופשה אחד במהלך תקופת עבודתו, אלא אם תוכיח החברה אחרת" [ע"ע (ארצי) 29219-10-15 אירונאוטיקס בע"מ - שי שמאי , מיום 08/01/2018].
228. תביעת דביר - בכתב התביעה עתר דביר לחייב את הנתבעים בסך של 53,200 ₪ עבור פדיון חופשה שנתית, בהתאם לסעיף 36 לצו ההרחבה המנהלי, והעמיד את שווי יום החופשה ע"ס 490.32 ₪, לפי שכר של 12,000 ₪. דביר לא הבהיר מהו מספר ימי החופשה השנתית שלטענתו הוא זכאי לפדיונם.  לחילופין, דביר עתר לחייב את הנתבעים בסך של 35,303 ₪ לפי צו ההרחבה בענף חקלאות.  בתביעתו הפנה דביר לתלוש שכר 11/2019, לגביו טעם כי לא שולם, ובו נרשם כי דביר זכאי לסך של 17,228 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית (סעיפים 42-47 לכתב התביעה).
229. בתצהירו עתר דביר לחייב את הנתבעים בסך של 53,200 ₪ (סעיף 52 לתצהיר), תוך שטען כי הינו זכאי לסך של 34,286 ₪ בערכי נטו, לפי שכר 9,500 ₪ נטו (סעיף 49 לתצהיר). עוד טען דביר בתצהירו, ולראשונה, כי היה על הנתבעים להפריש סך של 44,100 ₪ נטו לקרן ביטוח או קרן פנסיה משכרו הכולל בגין חופשה שנתית, בהתאם לסעיף 26 לצו ההרחבה המנהלי (סעיף 50 לתצהיר).  דביר תמך את תביעתו בתחשיב שערך וצורף כנספח ט' לתצהירו, כאשר עיון בתחשיב מלמד כי הסכום הנתבע הינו עבור 108.5 ימי חופשה שנתית, בגין 3 השנים האחרונות להעסקה והשנה השוטפת (12/2015 עד וכולל 10/2019).
230. בכתב הגנתם הכחישו הנתבעים את זכאותו של דביר לתשלום חופשה שנתית, מהנימוק לפיו דביר ניצל חופשה מדי חודש. לטענת הנתבעים, בשלוש השנים האחרונות להעסקתו, דביר יצא פעמיים לחו"ל בנוסף לחופשות בארץ ואף הנתבעת "הלוותה" לו כסף במספר הזדמנויות לצורך השכרת רכב (סעיף 83 לכתב ההגנה).  בתצהירו הנתבע התנגד לטענות דביר בתצהירו ביחס להפרשה לקרן חופשה שנתית, וטען להרחבת חזית אסורה (סעיף 70 לתצהיר).  הנתבע חזרו על הטענות שבכתב ההגנה וטען כי דביר ניצל את כל ימי החופשה השנתית וכי הנתבעת שילמה בגינם (סעיף 75).  הנתבע הוסיף וטען כי במהלך תקופת העסקתו יצא דביר לחופשה למשך שבוע כל פעם בארץ, בנוסף ל-21 ימים בהם נסע לחו"ל, תוך שהפנה לדוח כניסות ויציאות מהארץ (סעיף 72 לתצהיר ונספח 12 שצורף לו), ולחשבונית שצורפה בגין השכרת רכב (נספח 13 לתצהיר).  עוד טען הנתבע כי דביר זכאי לסך של - 22,749 ₪ לכל היותר, בגין פדיון חופשה שנתית שהם 3 חודשי שכר, ללא שצורף תחשיב כלשהו (סעיף 77 לתצהיר).
231. אשר להכרעתנו - לאחר שבחנו את טענות הצדדים ועדויותיהם, וכלל הראיות, לרבות תחשיב דביר, הגענו ל מסקנה לפיה דביר זכאי לפדיון חופשה שנתית בסך של 34,270 ₪, בגין 74.5 ימים חופשה שנתית. להלן ננמק.
232. נקדים אחרית לראשית דבר ונציין כי לא מצאנו לאמץ את תחשיב דביר. ראשית, מקובלת עלינו טענת הנתבעים להרחבת חזית אסורה ביחס לחישוב שנערך בהתאם לסעיף 26 לצו ההרחבה המנהלי.  שנית, החישוב מתייחס לערכי נטו ולא ברוטו, ודי בכך על מנת לדחותו, שכן בהתאם להלכה הפסוקה החישוב ייערך בערכי ברוטו (עניין גב לעיל).  שלישית, בתחשיבו דביר לא נתן ביטוי לימי חופשה שנוצלו על ידו במהלך תקופת העסקתו, כפי שעולה מתלושי השכר והן אלו העולות מנסיעותיו לחו"ל, כעולה מתעודת בירור פרטים על נוסע שצורפה לתצהיר הנתבע כנספח 12 (להלן - דוח כניסות ויציאות); כאשר בעדותו לפנינו דביר לא ידע להסביר מדוע תבע פדיון דמי חופשה מלא (ש' 34-39, עמ' 28, ש' 1-4, עמ' 29 לפרוט').
233. באשר למספר הימים להם זכאי דביר - נקודת המוצא כי אין להסתמך על תלוש השכר ביחס לצבירת חופשה שנתית, שכן מדובר בצבירה שלא נערכה בהתאם לצו ההרחבה המנהלי החל על העסקתו של דביר. זאת ועוד, הצדדים אינם חלוקים כי זכותו של דביר לחופשה שנתית הינה עבור 3 השנים האחרונות להעסקתו בצירוף השנה השוטפת; בין היתר מאחר ומאזן חופשה שנתית בתלושי השכר אינו משקף את הצבירה והניצול בפועל, כפי שיוסבר בהמשך.
234. בהתאם לסעיף 36 לצו ההרחבה המנהלי זכאי דביר ל- 94.5 יום חופשה שנתית בתקופה הרלוונטית לתביעה, ובהתחשב בהתיישנות. להלן נפרט:

עבור השנים 2016, 2017 ו- 2018: דביר זכאי ל- 72 ימי חופשה שנתית (בגין השנים 4-5, 21 יום בכל שנה + בגין השנה ה- 6, 30 יום).