עבור שנת 2019: מדובר בשנה השביעית לעבודתו של דביר, בה עבד באופן חלקי, ולכן הוא זכאי ל- 22.5 יום חופשה שנתית.
נציין כי נוכח אופי עבודת התובע, שכלל עבודה בימי שישי ושבת, מתייתר הדיון בשאלת הזכאות למספר ימי חופשה שנתית ברוטו/נטו, לפי סעיף 36 לצו ההרחבה המנהלי, שנוקט בלשון שבועות/חודש.
- באשר למספר הימים שנוצלו - לאחר שבחנו את טענות הצדדים, העדויות, תלושי השכר, דו"ח כניסות ויציאות, שוכנעו כי דביר ניצל ---- ימי חופשה שנתית בתקופה הרלוונטית לתביעה (01/2016-10/2019), כפי שיפורט להלן.
- ראשית, הוכח כי דביר אכן יצא לחופשות, בארץ ובחו"ל, בתיאום ובהסכמת הנתבע, וכי שולמה לו תמורה בגין חופשה שנתית (עדות דביר: ש' 4 והלאה, עמ' 28 לפרוט'). בעדותו לפנינו דביר לא ידע להצביע על מספר ימי היעדרותו בשל חופשה, וטען כי היו לו 2 נסיעות לחו"ל, ולא זכר כמה ימים יצא לחופשה בארץ בארץ (עמ' 28 לפרוט'). שנית, הוכח כי לא נפל פגם בניצול שצוין בתלושי השכר, שכן דביר אינו טוען מאומה כנגד תיעוד ניצול חופשה שנתית בתלושים.
- עיון בתלושי השכר בתקופה 01/2016-10/2019, מלמד כי דביר ניצל 11 יום חופשה, לפי הפירוט להלן : בחודש 04/2016 (5 ימים) ובחודש 09/2017 (6 ימים). למען הסר ספק, גם אם נקבל את החשבונית בדבר השכרת רכב שצורפה כנספח 13 לתצהיר הנתבע, כאסמכתא על היעדרות של דביר, הרי שמדובר בתקופה בין 03/09/2017-08/09/2017 אשר תועדה בתלוש חודש 09/2017.
- זאת ועוד, עיון בדו"ח כניסות ויציאות בתקופה 01/2016-10/2019 מלמד כי דביר יצא לחו"ל בתקופות הבאות:
בחודש 04/2016: מיום 26/04/2016 עד 05/05/2016 - סה"כ 10 ימים, בתלוש כאמור תועדו 5 ימים ניצול בלבד. על כן יש להוסיף לזקיפת הניצול עוד 5 ימים.
בחודש 07/2018: מיום 02/07/2018 עד 05/07/2016 - סה"כ 4 ימים. עיון בתלוש חודש 07/2018 מלמד כי ההיעדרות הנ"ל לא תועדה בתלוש, ועל כן יש להוסיף לזקיפת ניצול חופשה 4 ימים אלה.
- להשלמת התמונה נבהיר כי לטעמנו אין לנכות את התקופה שבה נעדר דביר מיום 23/10/2019-29/10/2019 שכן מדובר בתקופה לאחר סיום העסקתו. אומנם קבענו כי דביר הועסק עד 10/2019, אך הצדדים לא הבהירו את המועד המדויק שבו הסתיימה עבודתו של דביר, אולם מסיקים אנו מתלוש השכר של חודש 10/2019 כי דביר לא עבד עד סמוך לסוף החודש, שכן בהתאם לתלוש הוא עבד רק יומיים, וממילא הנטל להוכיח כי יש לנכות היעדרותו בחודש 10/2019 מחופשתו השנתית מוטל על הנתבעים, והם לא התייחסו או טענו כלל ביחס לנסיעה הנ"ל.
- באשר לשווי יום חופשה שנתית של דביר - הצדדים חלוקים ביחס לשווי יום החופשה. בכתב התביעה העמיד דביר את שווי היום ע"ס של 490.32 ₪ ברוטו, בהתאם לשכר של 12,000 ₪ (סעיף 44) ובמסגרת תחשיבו שצורף לתצהירו, העמיד את שווי יום החופשה ע"ס של 316 ₪ נטו או לחילופין ע"ס של 233.33 ₪ נטו בהתאם לתלוש. מנגד, ובהתאם לחישוב בתלוש שכר חודש 11/2019 במסגרתו כביכול נערך גמר חשבון, העמידו הנתבעים את שווי היום ע"ס של - 292 ₪. הצדדים לא הבהירו כיצד נערכו חישוביהם ביחס לשווי יום החופשה.
- בהתחשב בשכרו דביר - 11,500 ₪ והיות ודביר עבד 6 ימים בשבוע לכל הפחות (ראה עדותו כי עבד בימי שבת לסירוגין (סעיף 64 לתצהירו), על כן שווי יום חופשה שנתית הינו 11,500 ₪ ברוטו / 25 יום = 460 ₪ ברוטו. על כן זכאי דביר בגין פדיון חופשה שנתית: 460 ₪ * 74.5 יום = 34,270 ₪.
- כללו של דבר, דביר זכאי לפדיון חופשה שנתית בסך של 34,270 .
- תביעת נועם - בכתב התביעה עתר נועם לחייב את הנתבעים בסך של 13,769 ₪, בגין 49 ימי חופשה שנתית בהתאם לסעיף 24 לצו ההרחבה בענף החקלאות, וזאת לאחר שהעמיד את שווי יום החופשה השנתית ע"ס של 281 ₪. בתביעתו הפנה נועם לתלוש שכר 11/2019 שהופק ולא שולם כנטען, ואשר במסגרתו מודה הנתבעת בזכאותו לסך של 5,328 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית (סעיפים 39-40 לכתב התביעה).
- בתצהירו עתר נועם לחייב את הנתבעים בסך של 8,711, ₪ בגין 31 ימי חופשה (סעיף 47). לטענתו של נועם בתלוש שכר 10/2019 תועד ניצול של 7 ימי חופשה שנתית עבורם לא קיבל תשלום. בסיכומיו הפנה נועם לתיעוד ניצול חופשה בתלושי שכר 08/2019 ו- 10/2019, והוסיף כי הינו זכאי ל- 49 יום לפי צו ההרחבה בענף החקלאות, מתוכם יש לנכות 20 ימים, ומכאן עתר לתשלום סך של 8,149 ₪, בגין 29 ימי חופשה (סעיפים 84-86 לסיכומים).
- בכתב הגנתם הכחישו הנתבעים את זכאות נועם לתשלום פדיון חופשה שנתית, וטענו כי נועם ניצל חופשה מדי חודש, וכי הניצול לא תועד בתלושי השכר בשגגה (סעיף 81). בנוסף טענו הנתבעים כי יש לקזז 5 חודשים ששולמו לנועם שבהם נעדר מעבודתו ושולם שכרו במלואו (סעיף 82).
- בתצהירו חזר הנתבע על הטענות שבכתב ההגנה וטען כי נועם ניצל את כל ימי החופשה להם הוא זכאי, וקיבל בגינם תשלום. הנתבעים הוסיפו כי נועם היה זכאי ל- 49 יום חופשה שנתית במהלך תקופת העסקתו, כאשר בפועל ניצל 74 ימים במהלך תקופת העסקתו, לרבות בנסיעות לחו"ל כעולה מדוח יציאות וכניסות (נספח 18 לתצהיר הנתבע), וזאת בנוסף לחופשות בארץ שלכל הפחות היו בנות 7 ימים בשנה. זאת ועוד, נטען כי נועם התחתן ביום 06/04/2018 בחווה ונעדר מעבודה במשך 10 ימים לצורך תכנון האירוע והכנת החווה לחתונה (נספח 19 לתצהיר הנתבע). עוד הוסיף הנתבע כי נועם הודה בתצהירו כי נעדר למשך חודש וחצי בשנת 2019 (סעיפים 61-66 לתצהיר).
- אשר להכרעתנו - לאחר שבחנו את טענות הצדדים, העדויות וככל הראיות, הגענו למסקנה לפיה דין תביעת נועם לפדיון חופשה שנתית להידחות, זאת מאחר ושוכנענו כי נועם ניצל במהלך תקופת העסקתו את כל ימי החופשה השנתית להם היה זכאי בהתאם לצו ההרחבה בענף החקלאות.
- באשר למספר ימי החופשה השנתית להם זכאי נועם - שוב, נקודת המוצא היא כי אין להסתמך על תלוש השכר ביחס לצבירת חופשה שנתית, שכן התלוש אינו כולל תיעוד לימי חופשה שנתית שנוצלו בפועל, כפי שהוכח, וממילא הצבירה לא נערכה בהתאם לצו ההרחבה בענף החקלאות שחל על עניינו של נועם. כך שלמעשה, מאזן החופשה השנתית בתלושי השכר אינו משקף את הצבירה והניצול.
- ערים אנו כי בהיעדר תיעוד לימי חופשה בפנקס חופשות או בתלושי השכר, ובהתאם להלכה הפסוקה הרי שנועם מוחזק כמי שלא נעדר מעבודתו, אולם הנתבעים הרימו את הנטל והוכיחו ניצול ימי חופשה בפועל; כפי שנפרט בהמשך.
- בהתאם לסעיף 24 לצו ההרחבה בענף החקלאות נועם זכאי ל- 12 יום חופשה שנתית בגין השנים 2016-2018 (1-3 להעסקה), ול- 12 יום בגין שנת 2019 (החלק היחסי מ- 16 יום), וסה"כ זכאי ל- 48 יום.
- מספר הימים שניצל על ידי נועם - ראשית, הוכח כי נועם נעדר 6 שבועות (כ-42 יום) לאחר לידת בנותיו בחודש 03/2019, ובגינם קבל תמורה מלאה (סעיף 71 לתצהיר נועם, ועדותו: ש' 7-8, ש' 30, בעמ' 37, ש' 1, בעמ' 38. ש' 8-20, ש' 33 בעמ' 38 לפרוט'), זאת בנוסף להיעדרויות בימים אחרים כשהיה בתל אביב או ליווה את בנותיו לבית החולים (עדותו: בש' 2-3, עמ' 39 לפרוט'). זאת ועוד, עיון בדוח כניסות ויציאות עולה כי נועם נעדר עשרות ימים בתקופות שלהלן:
בחודש 05/2017: מיום 17/05/2017 עד 09/06/2017.