כללו של דבר, נועם זכאי לסך של 12,100 ₪ בגין מענק שנתי.
מכאן נפנה לדון רכיבים שנתבעו על ידי דביר בלבד: תוספת משפחה, קרן השתלמות ומשכורת "ג.
תוספת משפחה
- בכתב תביעתו, בתצהירו ובסיכומיו העמיד דביר את תביעתו בגין תוספת משפחה ע"ס של 1,145.5, ₪ בגין בת זוג לא עובדת, וזאת בהתאם לסעיף 39 לצו ההרחבה המנהלי (סעיף 33 לתביעה, סעיף 53 לתצהיר, סעיף 79 לסיכומיו).
- בכתב ההגנה ובתצהיר הנתבע הכחישו הנתבעים את זכאות דביר לתוספת משפחה, מהנימוק כי קבל שכר הגבוה מהשכר התעריפי הכולל את תוספת המשפחה (סעיף 82 לכתב ההגנה, סעיף 88 לתצהיר). בסיכומיהם טענו הנתבעים כי ככל ובית הדין ייקבע כי צווי ההרחבה בענף החקלאות חלים, חוזרים הנתבעים על האמור בכתבי הגנתם (סעיף 20).
- אשר להכרעתנו - בשים לב לקביעתנו לעיל, לפיה זכאי דביר לזכויות מכוח צו ההרחבה המנהלי בנוסף לשכר ששולם לו, ובנסיבות שבהן אין בפי הנתבעים טענה לגופה של זכאות לתוספת משפחה, החלטנו לקבל את תביעת דביר לתוספת משפחה.
- סעיף 33 לצו ההרחבה המנהלי קובע "כל עובד קבוע ועונתי קבוע נשוי, יקבל תוספת משפחה כאמור בטבלאות השכר והתנאים הנלווים". נספח א' לצו ההרחבה המנהלי קובע זכאות "בעבור בת או בן זוג שאינו/ה עובד/ת - 29 שקלים חדשים".
- ערים אנו כי דביר לא המציא כל אסמכתא המעידה על מעמדה של אשתו כלא עובדת בתקופה הרלוונטית לתביעתו, ראיה שהיה ניתן להביא בנקל. חרף האמור, משטענתו של דביר לפיה אשתו לא עבדה בתקופה הרלוונטית לא נסתרה, החלטנו לקבל את התביעה.
- בהתחשב בתקופת העסקתו של דביר שלא התיישנה, 79 חודשים (מחודש 03/2013-09/2019) ותוספת המשפחה בהתאם לצו ההרחבה המנהלי (29 ₪ לחודש), זכאי דביר לסך של - 2,291 ₪ בגין תוספת משפחה, אך משנתבע סך של - 1,145 ₪, תביעתו מתקבלת במלואה ואנו פוסקים לו סך של - 1,145 ₪ בגינה.
- כללו של דבר, תביעת דביר לתוספת משפחה מתקבלת, כך שהוא זכאי לסך של 1,145 ₪.
משכורת י"ג
- בכתב תביעתו העמיד דביר את תביעתו בגין משכורת י"ג ע"ס של 84,000 ₪, בהתאם לסעיף 47 לצו ההרחבה המנהלי (סעיף 51). בתצהירו ובסיכומיו העמיד דביר את תביעתו ע"ס של 74,029 ₪, ולחילופין ע"ס של 57,741 ₪ (סעיף 58 לתצהירו, סעיף 80 לסיכומיו). לתצהירו צירף דביר תחשיב (נספח יב').
- בכתב הגנתם הכחישו הנתבעים את זכאות דביר למשכורת י"ג (סעיף 86 לכתב ההגנה), ובתצהיר הנתבע נטען כי דביר אינו זכאי למשכורת י"ג, מאחר וקיבל מענקים שנתיים. לטענת הנתבעים בשנת 2017 שילמה הנתבעת סך של 10,000 ₪ לדביר עבור הרכב אותו רכש, וביום 14/11/2019 שילמה סך של 7,000 ₪. הנתבעים הפנו להתכתבויות שצורפו כנספח 15 לתצהיר הנתבע.
- אשר להכרעתנו - לאחר שבחנו את טענות הצדדים וראיותיהם, החלטנו לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת בסך של 69,154 ₪ בגין משכורת י"ג, כפי שיפורט להלן.
- לא שוכנענו כי הנתבעים שלמו כספים על חשבון או עבור משכורת י"ג, הן מהנימוק כי טענה זו עלתה לראשונה בתצהיר הנתבע ובהיותה הרחבת חזית אסורה, די בכך על מנת לדחותה. אולם, גם דין טענה זו דחייה לגופה, שכן תשלום 10,000 ₪ לדביר עבור רכב כלל לא הוכח. אכן, עיון בהתכתבויות שצורפו כנספח 15 לתצהיר הנתבע מלמד כי הועברו לנועם ודביר סך של 13,000 ₪ (ר' התכתבות עם נועם בעמ' 123, התכתבות עם דביר בעמ' 122), אולם לא ניתן להסיק מהתכתבויות אלה שמדובר בתשלום נוסף שאינו קשור לשכר היסוד, כעולה מהתכתבויות בין דביר והנתבע (עמ' 122).
- סעיף 47 לצו ההרחבה המנהלי קובע "העובדים יקבלו משכורת י"ג שתשולם להם ב-12 תשלומים חודשיים או פעמיים בשנה; במקומות בהם שולם מענק, יבוא תשלום משכורת י"ג במקום מענק ובלבד שהעובדים יקבלו סכום שאינו פחות מסכום משכורת י"ג". העולה מהאמור, כי דביר אינו זכאי לכפל תשלום בגין מענק שנתי ומשכורת י"ג, ומשלא נתבע מענק שנתי הרי שזכאותו של דביר למשכורת י"ג כלל לא נפגעה.
- חישוביו של דביר שצורפו כנספח יב' לתצהירו אינם מקובלים עלינו, שכן החל משנת 2016 ועד סיום העסקתו תבע דביר סך של 12,000 ₪ משכורת שנתית, וזאת בניגוד לשכר הקובע אותו העמדנו ע"ס של 11,500 ₪. להלן החישוב שערכנו:
| שנה | שכר קובע (₪) | משכורת י"ג (₪) |
| 2013 | 9,028 | 9,028 |
| 2014 | 8,745 | 8,745 |
| 2015 | 8,256 | 8,256 |
| 2016 | 11,500 | 11,500 |
| 2017 | 11,500 | 11,500 |
| 2018 | 11,500 | 11,500 |
| 2019 | 11,500 | 8,625 |