סעש (נצ') 27940-03-20 דביר כהן – חוות עמוד בע"מ - חלק 19

חלק יחסי סה"כ   69,154

314. כללו של דבר, תביעת דביר למשכורת י"ג מתקבלת חלקית, כך שהינו זכאי לסך של 69,154 ₪.

קרן השתלמות

315. בכתב תביעתו העמיד דביר את תביעתו בגין קרן השתלמות ע"ס של 71,100 ₪ בהתאם לדרגה ,7 ולחילופין ע"ס 38,700 ₪ בהתאם לדרגה תקן הנמוכה ביותר העולה עם הוותק, וזאת בהתאם לסעיף 50 לצו ההרחבה המנהלי (סעיפים 52-53 לכתב תביעה). בתצהירו העמיד דביר את תביעתו ע"ס 65,025 ₪ (סעיף 59 לתצהיר) וצירף תחשיב (נספח יג').  בסיכומיו העמיד דביר את תביעתו ע"ס של - 71,000 ₪ בגין חלק עובד ומעסיק (סעיף 88).
316. בכתב הגנתם הכחישו הנתבעים את זכאות דביר לקרן השתלמות (סעיף 87), ובתצהירו הנתבע התנגד לתחשיב דביר אשר כלל את הסך של 2,500 ₪ במסגרת שכרו הקובע וזאת בנוסף להכללת תקופה שהתיישנה במסגרת חישוביו, לטענתם. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי ככל ובית הדין ייקבע כי צווי ההרחבה בענף החקלאות חלים, חוזרים הנתבעים על האמור בכתבי הגנתם (סעיף 20).
317. ואשר להכרעתנו - לאחר בחינת טענות הצדדים וראיותיהם, לרבות תחשיב דביר, החלטנו לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת בסך של 24,353 ₪, בגין קרן השתלמות. וננמק.
318. סעיף 50 לצו ההרחבה המנהלי קובע "להבטחת השתלמות העובדים יצורפו העובדים לקרן השתלמות מוכרת כגרון רעות, או קה"ל..." בהתאם לסעיף 50 הרי ששיעורי ההפקדות תלויות בדירוגו של העובד. עובד בדירוג 3-4 זכאי ל- 1% הפרשות על חשבון העובד + 3% על חשבון המעסיק, בדרגה 5-6 הפרשות על חשבון העובד הן 2% + 6% על חשבון המעסיק, ובדירוג 7 ומעלה 2.5% על חשבון העובד + 7.5% על חשבון המעסיק.
319. משהנטל להוכיח זכאותו לסכום הנתבע בגין קרן השתלמות מוטל על דביר, הרי שעליו להוכיח זכאותו לדרגת תקן 7; נטל שלא עמד בו. עיון בכתב התביעה מלמד כי מלבד טענה סתמית שנטענה כלאחר יד (סעיף 52 לכתב התביעה), אין בפי דביר כל הסבר, ובוודאי כל הוכחה, כי דרגת התקן לה הוא זכאי הינה 7 דווקא.  די באמור בכדי לדחות את התחשיב שנערך מטעמו לפי דרגה 7, ולקבל את התחשיב החילופי לפי הדרגות הנמוכות ביותר 3-4.  להשלמת התמונה נוסיף כי, הסברינו לגבי קביעת דרגת התקן כפי שהועלו בדיון ברכיב דמי הכלכלה שלעיל, יפים גם לתביעתו של דביר ביחס לדרגת תקן לצורך חישוב קרן ההשתלמות.
320. על כן, דביר זכאי החל מחודש 03/2013-09/2019, לסך של 24,353 ₪ בהתאם לחישוב שלהלן:

321. למעלה מהנדרש נבהיר כי אנו דוחים את טענת דביר בסיכומיו (סעיף 88) לזכאותו לחלק עובד ומעסיק, שכן במסגרת כתב התביעה עתר דביר לחיוב הנתבעים בחלק מעסיק בלבד (סעיף 52), ובמסגרת התחשיב שצירף לתצהירו עתר לחלק המעסיק בלבד, ודי בכך על מנת לקבוע כי מדובר בהרחבת חזית אסורה.
322. כללו של דבר, דביר זכאי לפיצוי בגין העדר הפרשה לקרן השתלמות, בסך של 24,353 ₪.

כספי השקעה - "דמי הרצינות"

323. הצדדים חלוקים ביחס לסכומים שהעבירו התובעים לנתבעת בשנים 2013-2016, מהותם וזכאות התובעים להשבתם. כן חלוקים הצדדים ביחס לסמכותו של בית הדין לדון בטענות אלו.
324. לטענת דביר, בשנת 2013, ובתגובה לפנייתו לשיפור תנאי העסקתו, הציע לו הנתבע להעביר לנתבעת סך של 96,000 ₪ כדמי רצינות - להבטחת רצינות בעבודה, תמורת אחוזי רווח עתידיים (סעיף 8 לתצהיר, עדות דביר בש' 1-14, עמ' 15 לפרוט'). דביר הסכים והעביר לידי הנתבע סך של 96,000 ₪ במזומן (עדות דביר: עמ' 15 לפרוט').  העברת הסך של 96,000 ₪ לא תועדה במסמך או קבלה.  בעדותו לפנינו מסר דביר כי סירב לחתום על ההסכם שהעביר לו הנתבע, וכי האחרון הבטיח לו להעביר לו הסכם חדש, אולם בפועל הסכם כזה לא הועבר.  בסופו של דבר, דביר לא קיבל כספו בחזרה ולא קבל כספים מרווחי החווה (סעיף 9 לתצהיר, עדות דביר: ש' 37-39, עמ' 16, ש' 1-5 עמ' 33 לפרוט').
325. נועם טען טענות דומות (סעיפים 10-11 לתצהירו), ופירט כי העביר לנתבע בשנת 2016, סך של 70,000 ₪, במזומן, כדמי רצינות תמורת חלק מרווחי החווה (עדות נועם: ש' 37-39, עמ' 43, ש' 9-19, עמ' 44, ש' 28-33, עמ' 47 לפרוט'), וכי הנתבעים לא תעדו את דמי הרצינות שקבלו במסמך או קבלה (עדות נועם: ש' 32-33, עמ' 43 לפרוט') ולא השיבו את הסך של 70,000 ₪ על אף שהנתבע הבטיח להעבירם (נספח יג' לתצהיר נועם).
326. מנגד, הנתבעים טענו כי דביר ונועם היו שותפים סמויים וכי הוצע להם לחתום על הסכמים אך הם סרבו (סעיף 12 לסיכומים, סעיפים 22-34 לתצהיר הנתבע בתיק דביר, סעיפים 24-34 לתצהיר הנתבע בתיק נועם, נספח 1 לתצהיר הנתבע). הנתבעים הוסיפו כי לאחר שחשפו בפני התובעים את הדוחות הכספיים של החווה והתובעים הבינו כי החווה בהפסדים, התובעים החליטו לסיים את העסקתם ולדרוש את כספיהם על מנת לחמוק מהשתתפות בהפסדי החווה (סעיף 41 לתצהיר הנתבע בתביעת דביר).
327. באשר לדביר - הנתבעים מודים כי קבלו בשנת 2013 סך של - 96,000 ₪, במזומן, ואלה נשמרו בכספת (עדות הנתבע: ש' 3-6 עמ' 29 לפרוט'), וטענו כי הסכום מהווה השקעה ראשונית מסך של 800,000 ₪ שדביר התחייב להשלים תמורת 20% משווי עדר, בהתאם למנגנון שהותווה בהסכם השותפות (סעיפים 25-29 לתצהיר הנתבע בתביעת דביר, עדות הנתבע: ש' 34-35, ש' 37-38 עמ' 25 לפרוט'). הנתבע הוסיף וטען כי הסך של 96,000 ₪ הוחזר לדביר במלואו, החל משנת 2016, לאחר שדביר ביקש לקבל העלאה בשכר ונדחה על ידי הנתבע, אז הנתבעים נאותו להיעתר לבקשת דביר לקבל סך של 2,500 ₪ חודשית מהסך של 96,000 ₪ שהעביר לחווה, לאחר שדביר הבטיח לשפר את מצב החווה ויגדיל את רווחיה (סעיפים 23, 35-39 לתצהיר הנתבע בתביעת דביר).  לטענת הנתבע, הסך של 96,000 ₪ הוחזר במלואו לדביר, כאשר כל ארבעה חודשים הועבר לו סך 10,000 ₪ (עדות הנתבע: ש' 8-13, ש' 19 עמ' 29 לפרוט').
328. באשר לנועם - הנתבעים חזרו על אותן טענות שהעלו ביחס לדביר באשר למנגנון ומהות התשלום שהתקבל מנועם. הנתבעים הכחישו כי נועם העביר סך של 70,000 ₪ וטענו כי ביום 16/01/2017 העביר נועם סך של 48,900 ₪, במזומן וסירב להשלים את היתרה, בטענה כי רכש רחפן ותנור לחווה על חשבונו (סעיף 34 לתצהיר הנתבע בתביעת נועם, סעיף 26 לסיכומי הנתבעים, עדות הנתבע: ש' 26, ש' 37 עמ' 30 לפרוט').  בעדותו בפנינו טען הנתבע כי כספים אלה הופקדו לחשבון הבנק של החווה ותועדו כדמי רצינות בספרי החווה (ש' 8, ש' 10-11 עמ' 30, ש' 5 עמ' 31, ש' 27-28 עמ' 31, ש' 31-35 עמ' 31 לפרוט').
329. סמכות בית הדין - לטענת הנתבעים, בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בטענות התובעים ברכיבים הנתבעים בגין השבת דמי הרצינות/ההשקעה. מנגד, טענו התובעים כי הנתבעים נטלו את דמי הרצינות במסגרת יחסי העבודה, על מנת להוכיח רצינות בעבודה וכפיקדון, ועל כן עתרו לחייב את הנתבעים להשבתם.
330. על מנת להכריע במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים, עלינו להכריע בשאלה - מה היתה מהות היחסים בין הצדדים ביחס לרכיב תביעה זה, האם נכרת בין הצדדים הסכם שותפות, האם התובעים היו שותפים סמויים כטענת הנתבעים או שמא מדובר בדמי רצינות ששילמו התובעים על מנת לשפר תנאי העסקתם ועל כן לא נוצרו בין הצדדים יחסי שותפות.
331. אשר להכרעתנו - לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם ועיינו בכל החומר בתיק, הגענו לכלל מסקנה לפיה בית הדין נעדר סמכות לדון בתביעת התובעים להשבת דמי הרצינות הנטענים, כך שדין תביעתם ברכיבים אלה להידחות. ננמק. 
332. המסגרת המשפטית - סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, קובע באלו תובענות תהיה לבית הדין סמכות ייחודית לדון "והוא נוקט לשם כך מבחנים שבהם ניתן מעמד מרכזי לשאלת העילה - בחלק מהעניינים סמכותו של בית הדין לעבודה נקבעת על-פי עילת התביעה, ובעניינים אחרים היא נקבעת הן על-פי עילת התביעה והן על-פי זהות הצדדים. כך למשל, בתביעה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה - הוא הסעיף הרלוונטי לענייננו - הוגדרה סמכותו של בית הדין על-פי זהות הצדדים (עובד ומעסיק) ועל-פי עילת התביעה (יחסי עבודה).  אם כן, על מנת שתובענה תיכנס לגדר סמכותו של בית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה עליה לעמוד בשני מבחנים מצטברים בעלי יסוד "חיובי": ראשית, על הצדדים לתובענה להיות עובד ומעסיק, או מי ששררו ביניהם יחסי עובד ומעסיק בעבר...שנית, עילת התביעה צריכה לנבוע מיחסי העבודה.  עמידה בשני המבחנים האלו היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, מאחר שמצטרף אליהם מבחן שלישי, בעל יסוד שלילי - העילה אינה עוולה מפקודת הנזיקין.  להשלמת התמונה, יצוין כי מבחן העילה מתווה את הגדרת הסמכויות גם במסגרת חלופות אחרות המנויות בסעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה" [רע"א 2407/14 מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, מיום 14/10/2015, להלן - עניין רוחם, רע"א 54059-11-25 דוד ישראל נ' קיבוץ רשפים ואח', מיום 16/12/2025, בר"ע (ארצי) 67197-01-17 רותם גיספאן - בסט שרותי קירור בע"מ , מיום 03/04/2017, להלן - עניין גיספאן].
333. אשר להכרעתנו - אין חולק כי מבחן זהות הצדדים מתקיים ועל כן נפנה לבחון את מבחן זהות העילה. על מנת לבחון את העילה, ראשית יש לבחון את כתבי התביעה וניסוח העילות במסגרתן (עניין רוחם, עניין גיספאן).  בסעיף 63 לתביעת דביר צוינו הדברים הבאים: "התובע יטען כי במהלך שנת 2013 פנה אליו הנתבע וביקש להשקיע 96,000 ₪ בנתבעת ובתמורה להיות זכאי ל- 20% מרווחי הנתבעת.  הנתבע טען בפני התובע, כי החווה רווחית ומציגה רווחים נאים וכי מדובר בהשקעה כדאית.  התובע שילם לנתבע סך של 96,000 ₪ והנתבע התחייב כי ימסור לו קבלה על התשלום והסכם ואולם התובע לא זכה לקבל מאת הנתבעים מאומה, לא קבלה על התשלום, לא מסמכים, לא רווחים ולא את כספו", ובסעיף 67 לכתב התביעה עתר דביר לחייב את הנתבעים "בתשלום בסך של 96,000 ₪, בצירוף בפרשי ריבית והצמדה, לטובת התובע וזאת בגין השבת הכספים האמורים שנמסרו לנתבע "כהשקעה רווחית" ולא הושבו לו עד ליום זה" (ר' בשינויים המחוייבים סעיפים 53 ו- 57 לכתב תביעת נועם, ר' גם ש' 16 עמ' 17, ש' 3 עמ' 23 לתמלול השיחה בין נועם והנתבע, נספח יט' לתצהיר דביר, נספח יג' לתצהיר נועם).  משמע כי כתבי התביעה אינם מלמדים על עילה שמקורה ביחסי העבודה בין הצדדים.
334. זאת ועוד. התובעים, וככל הנראה, על סמך טענות הנתבעים להיעדר סמכות עניינית של בית הדין, שינו את טענתם ביחס לכספים שהועברו לנתבעים.  כך הצהיר דביר בסעיף 66 לתצהירו "בהתאם למתכונת עבודתי המתוארת לעיל ולשכר פניתי אל הנתבע בדרישה לשיפור תנאי עבודתי.  הנתבע טען כי אני מנהל את החווה ורווחיות החווה תלויה בעבודתי.  הנתבע הציעה (הציע- ל.ת.ס) כי לצורך שיפור תנאי עבודתי אני אשלם סך של 96,000 ₪ כדמי רצינות ואשר יזכו אותי בכ- 20% מרווחי החווה.  כך לטענת התובע אני אגדיל את שכרי והנתבע יבטיח את רצינותי לעבודה" (ר' בשינויים המחוייבים סעיף 60 לתצהיר נועם).  לטעמנו, מדובר בהרחבת חזית אסורה, במסגרתה מנסים התובעים להתאים את העילה למשפט העבודה (עניין רוחם), ועל כן דין טענתם דחייה ולו מטעם זה בלבד.  אולם שוכנענו כי דין טענתם דחייה גם לגופו של עניין.
335. הטענה לפיה הכספים שנטלו הנתבעים מהתובעים נעשו במסגרת יחסי העבודה או לצורך או תוך כדי יחסי העבודה אינה, כשלעצמה, מבססת עילה שמקורה ביחסי עבודה כפי שנטען, ולו במרומז בסיכומי התובעים (סעיפים 124-125, 129 לסיכומי דביר, סעיפים 112, 115-116 לסיכומי נועם). טענת התובעים לפיה העבירו את הכספים לידי הנתבעים כתנאי לשיפור תנאי העסקתם אינה מתיישבת עם טענתם בכתבי התביעה כמפורט לעיל, ואף אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר, לפיו עובד נדרש לשלם כספים על מנת לקבל העלאה או שיפור בתנאי העסקתו.
336. על גרסתם לפיה העבירו את הכספים לידי הנתבעים כהשקעה תמורת חלק מרווחי החווה, חזרו התובעים בעדויותיהם בפנינו. דביר נשאל בעדותו לפנינו מה מהות אותם דמי רצינות, והוא השיב "אם אני אהיה טוב אז אני אקבל מזה את הדיבידנדים המקבילים לסכום שהשקעתי" (עדות דביר: ש' 4-6, עמ' 15 לפרוט', ור' גם דבריו בדיון המוקדם מיום 10/06/2021,ש' 3-5 עמ' 3 לפרוט' שם).  ואילו נועם נשאל מדוע העביר כספים לנתבעים, אז השיב "לקבל דיבידנדים" (עדותו: ש' 32, עמ' 47 לפרוט', דבריו בדיון המוקדם מיום 10/06/2021, ש' 26-27 עמ' 3 שם).  נועם מסר כי העביר את הכספים לידי הנתבעים לאחר שהנתבע אמר לו "בוא תשים את דמי רצינות ותתחיל לקבל דיבידנדים מהרווחים של החווה, וככה הוא שכנע אותי לחזור ולעבוד בחווה" (עדותו: ש' 9-11, עמ' 44 לפרוט').  כך גם עולה מהשיחה שהוקלטה בין נועם לנתבע ובה נאמרו הדברים הבאים :

"נועם: 70 אלף שקל.