ליאור: על מה נתת?
נועם : על להיכנס לחווה בתור ולקבל דיבידנדים בחווה" (נספח יג' לתצהיר נועם, ש' 1-3 עמ' 23 לתמלול).
- סיכומו של דבר, הגענו לכלל מסקנה כי הכספים שהועברו על ידי התובעים לנתבעים תמורת רווחים לא נעשתה במסגרת תנאי העסקתם או שיפורם, ועל כן אינה מצויה בגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. מכאן, תביעתו של דביר להשבת סך של 96,000 ₪,ותביעתו של נועם להשבת סך של 70,000 ₪, נדחות.
- להשלמת התמונה נבהיר כי משקבענו כי בית הדין נעדר סמכות לדון בתביעת התובעים ביחס להשבת הכספים שהעבירו לנתבעים איננו נדרשים לבחון את מעמדו ותוקפו של הסכם השותפות שלא נחתם בין הצדדים (נספח 1 לתצהיר הנתבע), ובשאלה אם מדובר בשותפות שכוללת רווח והפסד או כל צורת שיתוף אחרת שמהותה קבלת רווח תמורת השקעה כספית. כך גם מתייתר הדיון בטענות הנתבעים ביחס להשבת סך של - 96,000 ₪ לדביר במלואם, ואי זכאות נועם להחזר 70,000 ₪ בשל הפרתו הסכם השותפות, טענה שעלתה לראשונה בסיכומי הנתבעים. ונוסיף כי ברור כי אין בקביעתנו לעיל על מנת למנוע מהתובעים להעלות את תביעתם בפורום המתאים, ובכפוף להוראות הדין.
הרמת מסך
- התובעים עתרו להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת לנתבע, ולחייב את הנתבע כבעל המניות היחיד בה, מנהלה והרוח החיה בה, ביחד ולחוד. טענת הרמת המסך מבוססת בעיקרה על הטענה כי הוכח כי הנתבע מבצע הפעולות ומקבל ההחלטות בכל הקשור להעסקת עובדים בחווה (סעיף 6 לסיכומי דביר). התובעים הוסיפו כי הוכח כי הנתבע אינו משלם, ואף מונע באופן מכוון תשלום זכויות קוגנטיות וסוציאליות מכוח צווי ההרחבה בענף החקלאות, ואינו מפקיד תגמולים באופן עקבי לכלל העובדים, לרבות התובעים (סעיפים 8-9 ,19-23 לסיכומי דביר, סעיפים 8-9, 19-23 לסיכומי נועם); ולא בכדי לא היה בפיו כל הסבר המניח את הדעת למחדליו, אלא ניסה להטיל את האחריות על אחרים, לרבות מנהלת החשבונות או העובדים (סעיף 10 לסיכומי דביר, סעיף 10 לסיכומי נועם). זאת ועוד, התובעים טענו כי הנתבע ידע כי התובעים עובדים בשבתות ובחגים, ועל אף האמור נמנע לשלם להם כמתחייב.
- עוד טענו התובעים כי הנתבע ידע בזמן אמת כי לא הופקדו כספים לקופת הפנסיה עבורם ועבור עובדי החווה, וכי התשלומים שנוכו משכר העובדים לא הועברו לקופה, ובכך שלח הנתבע יד בכספי התובעים (סעיף 15 לסיכומי התובעים).
- לטענת התובעים, הוכח כי לא קיימת הפרדה בין הנתבע והנתבעת, שכן דמי הרצינות ששילמו לא הופקדו בחשבון החווה, ולא דווחו בספריה (סעיף 11 לסיכומי התובעים). לטענת התובעים יש לחייב את הנתבע אישית מאחר והחווה נעדרת יכולת כלכלית, ומאחר והנתבע לא רק שלא שילם לתובעים זכויות בסיסיות המגיעות להם על פי דין, אלא גם נטל את כספם ומסרב להשיבו (סעיף 12 לסיכומי התובעים). התובעים אף ביקשו לייחס לנתבע את ניסיונו להונות את לשכת הסיוע המשפטי בפנייתו לקבלת ייצוג מטעמם (סעיף 26 לסיכומי התובעים).
- מנגד, הכחישו הנתבעים את טענות התובעים וטענו כי אין כל יסוד ובסיס להרמת מסך ההתאגדות, וכי אין יריבות בין התובעים לנתבע, ומכאן אינם יכולים לטעון כי הנתבע הינו המעסיק שלהם. יצוין כי בכתב הגנתם טענו הנתבעים כי החווה הינה סולבנטית ובעלת יכולת תשלום (סעיף 59 לכתבי ההגנה).
- המסגרת המשפטית - מושכלות יסוד כי סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999, מתווה את התנאים שבהתקיימותם ניתן להרים את מסך ההתאגדות, ולחרוג מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, תוך התרת שיקול דעת באם נכון וצודק לעשות כן לבית הדין [ע"ע (ארצי) 26295-01-16 Tesfalem Tekel - ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ , מיום 25/12/2017, להלן - עניין מיארה].
- בעניין מיארה שלעיל, נפסק כי "בהוראת סעיף 6(א) לחוק כפי שתוקנה, צומצמו העילות להרמת המסך לעומת ההוראה בנוסחה הקודם. מלשון הוראת החוק עולה, כי מסך ההתאגדות יורם באותם מקרים בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, כדי להונות אדם, לקפח נושה או לחלופין, לעשות מעשה שפוגע בתכלית התאגיד, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו לפרוע את חובותיו. בסיפא להוראת הסעיף נקבעה דרישת מודעות מצד בעל המניות לשימוש לרעה הנעשה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כמו כן, בבואו להרים את מסך ההתאגדות, על בית המשפט ליתן דעתו בין השאר לשאלה האם יכולה החברה לפרוע את חובותיה".
באשר להרמת מסך בתחום משפט העבודה, נפסק בעניין הנ"ל כי: