מכל הטעמים האלה הייתי מציע לחבריי המכובדים לדחות את הערעור.
הנשיא א' לרון
מחלוקות בענייני דת ואמונה, מעצם טבען, כדברי השופט אור בפסק-הדין הראשון בג"ץ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה ושר הדתות ואח' (להלן - עניין חברת מיטראל [10]), בעמ' 497, "קשות הן, הנושא טעון. אמצעי שכנוע לא תמיד יועילו ליישוב מחלוקות בענייני דת ואמונה הקשורות גם לשאלת חופש המצפון". וכך גם במקרה הנוכחי.
עקרון העל, כפי שנאמר הן על-ידי השופט אור והן על-ידי השופט חשין באותו פסק-דין, וכפי שנקבע גם בפסקי-דין קודמים, הוא שלאזרח ולתושב בישראל שמורים גם חופש הדת וגם החופש מדת. חופש הדת במובן זה שלא יכפו על אדם לעשות דברים בניגוד לאמונתו הדתית, וחופש מדת במובן זה שלא יכפו על אדם להתנהג בהתאם להוראות הדת על-אף שאינו מאמין בה ואינו חפץ לקיים את מצוותיה.
במסגרת זו נקבע עוד בפסק-דינו של השופט זילברג בבג"ץ 72/62 רופאיזן נ' שר-הפנים [11], כפי שהדבר צוטט גם בפסק-הדין בעניין חברת מיטראל [10] כי: " ישראל - איננה מדינה תאוקרטית, כי לא הדת מסדירה בה את חיי האזרח, אלא החוק".
עם זאת אין הדברים כה חד-משמעיים כי אין נהוגה אצלנו הפרדה בין דת למדינה, כפי שהדבר מקובל במרבית מדינות המערב, וקיימים מעשי חקיקה רבים המאמצים ונותנים תוקף להוראות שונות של הדת, החל מחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג1953- המשך כדוגמה בחוק שאנו עוסקים בו, חוק ההסמכה שהסמיך את הרשויות המקומיות לחוקק חוקי עזר בדבר איסור מכירת בשר חזיר, וכלה בתיקון חוק-היסוד: חופש העיסוק, שהוכנס בו סעיף ההתגברות במגמה לאפשר חקיקת חוק לאיסור ייבוא בשר קפוא לא כשר לארץ.
האמת היא שכל החוקים האלה פוגעים בחופש מדת, ולא זכור לי חוק שפוגע בחופש הדת, כלומר שמאלץ אנשים לפעול בניגוד לאמונתם הדתית. על כך אין אלא לברך אם כי יש אנשים חסרי אמונה דתית שבשבילם החופש מדת חשוב כמו האמונה בדת.
בשל רגישותו הרבה של הנושא נקבעה הלכה, עוד משנותיה הראשונות של המדינה, וכפי שהדבר נאמר בצורה המפורסמת ביותר בע"פ 217/68 יזראמקס בע"מ נ' מדינת ישראל [12], דבר שחזרו עליו גם השופטים בפסק-הדין בעניין חברת מיטראל [10] שצוטט לעיל ונקבע גם באופן ספיציפי לגבי ענייננו, עניין איסור מכירת בשר חזיר, עוד בפסקי-הדין בעניין פריידי [2] ובעניין מנשי [1], שהסדרת ענייני הדת מסורה למחוקק הראשי, הכנסת, בלבד ואין סמכות לרשויות מקומיות וגם לא למחוקקי משנה כולל רשויות המקומיות במסגרת סמכותן לחוקק חוקי עזר לקבוע הוראות בענייני דת ללא הסמכה מפורשת של הכנסת.