לכאורה קיימת סתירה מסוימת בין הוראות הרישה לבין הוראות הסיפה של הוראות השעה שבסעיף 10 לחוק-יסוד: חופש העיסוק. מצד אחד נאמר שהחוקים הקיימים יעמדו בתוקף, והכוונה לחוקים קיימים שאינם עולים בקנה אחד עם הוראות חוק היסוד, שהרי אם לא היו מנוגדים היו נשארים בתוקפם גם ללא הוראה מיוחדת בקשר לכך. מהצד האחר קיימת אותה הוראה שיש לפרש חוקים אלה ברוח הוראות חוקי היסוד, ולכאורה קשה ליישב שתי הוראות אלה ולפרש חוקים העומדים בניגוד לחוקי היסוד, ברוח חוקי היסוד. אלא שאין זו סתירה בלתי ניתנת ליישוב ויש לפרש את הדברים כך שהחוקים המנוגדים לחוקי היסוד ימשיכו לעמוד בתוקפם, אך את הוראותיהם המנוגדות להוראות חוקי היסוד יש לעדן ולהגביל ככל האפשר באמצעות פירושן לפי רוח חוקי היסוד, ונראה לי כי המקרה הנוכחי הולם ביותר ומהווה דוגמה בולטת לאפשרות יישום דרך זו כפי שהדברים יפורטו עוד בהמשך.
בית-משפט קמא וחברי סגן הנשיא י' פלפל הגיעו למסקנה כי חוק העזר אינו נוגד את הוראות חוק-יסוד: חופש העיסוק, בית-משפט קמא קבע זאת גם ביחס לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, תוך התייחסות להוראות חוקי היסוד שמטרתם היא לעגן את הוראותיהם "בערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" ובשים לב לכך שחוק העזר האוסר על מכירת בשר חזיר באופן כולל הולם, בקובעו הוראות בעניין שהוא במהותו לא רק דתי אלא גם לאומי, את ערכיה של מדינת ישראל, שהיא כאמור מדינה יהודית ודמוקרטית, לכן גם נועד לתכלית ראויה וגם אינו עולה על הנדרש בשים לב לכך שאין איסור על אכילת בשר חזיר וניתן לרכוש בשר חזיר במקומות יישוב אחרים.
חברי סגן הנשיא י' פלפל הפריד בין שני המצבים, זה שמתייחס לחיקוקים שחוקקו לפני תחילת תוקפו של חוק-יסוד: חופש העיסוק וזה שמתייחס לחיקוקים שיחוקקו לאחר מכן, אך לא נזקק להוראות השעה שקובעות כי חוקים נוגדים קודמים יישארו בתוקף ורק יפורשו ברוח חוקי היסוד, ובצדק, כיוון שאם לדעתו חוק העזר אינו מנוגד לחוק היסוד אין צורך לדון בשאלת תוקפו כחוק שהיה קיים ערב חקיקת חוק היסוד. מן הצד האחר קיים פסק-דין של בית-משפט השלום בנתניה (ת"פ (נתניה) 1310/95, 1311, 1312 מדינת ישראל נ' רובינשטיין [22], שהעתקו צורף לתיק) שדן בחוק עזר לנתניה הזהה לחלוטין עם חוק העזר לאשקלון שאנו עוסקים בו, אשר בית-משפט קמא התייחס אליו בפסק-דינו, ובו נקבע כי האיסור הכולל למכירת בשר חזיר בכל חלקי העיר אמנם הולם את ערכיה של מדינת ישראל ונועד לתכלית ראויה, אך לדעתו הוא קובע איסור במידה העולה על הנדרש בפוגעו בחופש העיסוק של סוחרי נתניה ובחירותם של תושבי נתניה והמבקרים בה, בקובעו את האיסור באופן כולל ביחס לכל חלקי העיר, ולכן קבע כי אין לו תוקף וזיכה את בעלי העסקים שהובאו לדין באשמת מכירת בשר חזיר. על פסק-דין זה לא הוגש ערעור, לא מתוך חוסר תשומת-לב אלא בעקבות דיון שהתקיים אצל היועץ המשפטי לממשלה, בהשתתפות פרקליטת המדינה, המשנים ליועץ המשפטי, אנשי פרקליטות והיועצת המשפטית לעיריית נתניה, שבסיכומו נקבע על-ידי היועץ המשפטי לממשלה כי אין לערער על פסק-הדין שכן תוצאתו נכונה אף ללא היזקקות לחוקי היסוד. לכאורה עומדת קביעה זו בניגוד להלכת מנשי [1] שצוטטה לעיל, אך ההנמקה לכך הייתה כי משהוקנתה לרשות מקומית סמכות להגביל או לאסור מכירת בשר חזיר בכל שטח העיר או בחלק ממנה מוטלת עליה החובה לשקול תחילה הגבלה רק לאזורים מסוימים ורק לאחר מכן את האפשרות של איסור גורף בהתאם לעקרונות הסבירות והמידתיות ותוך התחשבות בהרכב האוכלוסיה ובצרכים והנהגים של כל מרכיבי האוכלוסיה.