לעניין סבירות ההגבלות שמטיל חוק העזר חזר בית-המשפט וקבע כי מאחר ומחוקק המשנה לא אסר לאכול בשר חזיר אלא אסר רק את מכירתו, מכאן עולה שחוק העזר אינו מתערב בענייניו האישיים של הפרט ולפיכך ההגבלה שהוא מטיל הינה סבירה - "חוק העזר הינו חוקתי ואין בהוראה המתירה לרשות איסור מכירת חזיר בכל תחום שטח שיפוטה, משום הוראה גורפת העולה על הנדרש בנסיבות הענין". עוד קבע כי סעיף 3 לחוק העזר אינו סותר את "הוראות חוק יסוד חופש העיסוק והוראות חוק-היסוד: כבוד האדם וחירותו וההוראה שבסעיף 3 אינה פוגעת בחופש העיסוק של הנאשמים או בחירותם של תושבי העיר אשקלון במידה העולה על הנדרש. ההוראה עומדת באמות המידה שנקבעו בסעיפי ההגבלה. מכאן כי כתבי האישום שמסתמכים על סעיף 3 יש להם בסיס חוקתי".
לעניין הוכחת העובדות המפורטות בכתבי-האישום שהוגשו נגד המערערים, קבע בית-משפט קמא כי: "התביעה הצליחה להוכיח את האישומים מעבר לכל ספק סביר", שכן הראיות של המאשימה לא הוכחשו, המערערים לא טרחו להעיד להגנתם ולא חקרו את עדי התביעה, שהעידו שהבשר שנתפס הינו בשר חזיר, ועל-כן קביעת השופט בדין יסודה.
- הערעור
בא-כוח המערערים חולק על כך שהמשיבה יצאה ידי חובת ההוכחה המוטלת עליה שכל אחד מהמערערים מכר בשר שהוכח שהוא בשר חזיר. אין לקבל טענה זו שכן היא נוגדת קביעה עובדתית של בית-המשפט.
הערעור של המערערים מתייחס בראש ובראשונה לכך, שחוק העזר הינו בטל מעיקרא שכן הוא פוגע בחופש העיסוק של המערערים.
עוד טוען הסניגור ש"ההתנגדות לחזיר" אינה בין הערכים הלאומיים של עם ישראל וכי בית-המשפט טעה כאשר סבר שקיים קונצנזוס רחב ביותר בעניין זה, ובהגדירו את ההתנגדות לחזיר כחלק מהמסורת הלאומית בעלת ערך סמלי מיוחד בלא קשר לדת.
בא-כוח המערערים הגדיל וטען בכתב-הערעור כי "מסורת אכילת בשר חזיר על-ידי יהודים בארץ קיימת שנים רבות ובשכבות שונות... התנועה הקיבוצית מאופיינת ביחס ליברלי (אם לא מעודד) לחזיר... חבריה מזה שנים רבות מגדלים חזירים (קיבוץ 'להב') ומייצרים מאכלים מבשרם (קיבוץ 'מזרע')".
בעניין זה שוב חטא בא-כוח המערערים כאשר טען בכתב-הערעור ל"עובדות" שלא הוכחו כלל וכלל בפני בית-המשפט ועל-כן דין הטענה להידחות על הסף שכן לא ראוי להביא בפני ערכאת הערעור עובדות שלא הוכחו על-ידי המערערים כדין בערכאה הקודמת. "העובדות" אודות יחסה של התנועה הקיבוצית לאכילת חזיר וכן בעניין ייצור וגידול חזיר אינן עובדות מפורסמות שאינן צריכות ראיה ואין לבית-המשפט ידיעה שיפוטית בקשר אליהן.