בא-כוח המערערים הוסיף וטען כי חוק העזר אינו עומד בתנאי "פיסקת ההגבלה" שבחוק היסוד וכי חוק העזר אינו הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שכן דרכיה של דת ישראל הן דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והכפייה אינה דרכה של היהדות ועל-כן לא ניתן לכפות מצוות דתיות על כלל האוכלוסיה, ובייחוד על אנשים שאינם מסכימים לכך.
ובנוסף טוען בא-כוח המערערים, שחוק העזר פוגע בחופש העיסוק של המערערים במידה העולה על הנדרש שכן מדובר באיסור גורף וטוטאלי, שחל על כל העיר אשקלון ולא על שכונות ואזורים מסוימים.
- תולדות החקיקה והתפתחות הפסיקה בעניין גידול חזיר, החזקתו ומכירת בשרו
(א) בתוקף סמכות שהוקנתה לעיריות בפקודת העיריות המנדטורית התקינו עיריות שונות, בזמן המנדט ובשנים הראשונות לאחר עצמאות ישראל, חוקי עזר שתכליתם למנוע גידול, שיווק ומכירת חזירים בתחום המוניציפלי שלהן.
בשנת 1955 נדונה בפני בית-המשפט העליון עתירה שבה נטען שחוק עזר לתל-אביב (חזירים ובשר חזיר), תשט"ו1954- הינו בלתי מחייב מחוסר כל תוקף חוקי: בג"ץ 72/55, 117 פריידי ואח' נ' עירית ת"א-יפו ואח' (להלן - בג"ץ פריידי [2]).
בית-המשפט העליון פסק שסמכות העירייה להתקין את חוק העזר הנ"ל מקורה בסעיף 99(1) לפקודת העיריות.
לאחר ניתוח מקיף של הוראות החוק ופסיקה קודמת הגיע בית-המשפט העליון למסקנה, כי:
"היוצא מכל האמור הוא, שאין לאפשר לגוף אשר לו סמכות של חקיקת-משנה בעלת אופי מקומי, להסדיר בעיות דתיות תחת המסווה של הסדרת מכירת בשר במקום מסויים. על הכנסת ולא על העיריה להסדיר ענייני דת. ולכן אנו עושים את הצווים-על-תנאי החלטיים" (בעמ' 752).
(ב) שבעה חודשים לאחר שניתן פסק-הדין בבג"ץ פריידי [2] חוקקה הכנסת (ביום 6.12.1956) את חוק ההסמכה, וזאת כדי להתגבר על המכשולים שהציב בית-המשפט העליון בפני העיריות לחוקק חוקי עזר דוגמת חוק העזר שנדון בבג"ץ פריידי [2] (ראה הצעת חוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), תשט"ז1956-).
לפי סעיף 1 לחוק ההסמכה -
"על אף האמור בכל דין אחר, תהא רשות מקומית מוסמכת להתקין חוק עזר שיגביל או יאסור מכירת בשר חזיר ומוצריו לאכילה".
סעיף 2 לחוק ההסמכה קובע כי:
"רשות מקומית רשאית להטיל הגבלה או איסור כאמור בסעיף 1 על כל אזור שיפוטה או על חלק מסויים ממנו, ובלבד שיחולו על כל האוכלוסיה באותו אזור או באותו חלק ממנו".
(ג) זמן קצר לאחר שנחקק חוק ההסמכה הוגשה לבית-המשפט העליון עתירתו של מישל בן קוסטא מנשי נגד שר הפנים - בג"ץ מנשי [1]).