(בהרחבה עמודים 1912-1908) (ר' גם: עדותו בעמודים 1955-1954).
- בהינתן כל האמור מעלה, על רקע קביעת בית המשפט לעיל והאמור בדו"ח ועדת סדצקי מצאתי טעם (ראייתי) של ממש בדברי המומחים מטעם המשיבות כמובא לעיל, לפיהם על מנת לקבל מידע אמין, רלוונטי ותקף, בדבר עודף תחלואה (ככל שקיים) בחיפה וסביבותיה, ההשוואה לממוצע הארצי אינה משקפת זאת נכונה, מטעה ואינה רלוונטית, וכי יש לערוך את ההשוואה "...מול ישובים דומים (עירוניים ו/או בעלי אופי תעשייתי) ושבהם מתגוררים תושבים בעלי מאפיינים דמוגרפיים-חברתיים דומים במידת האפשר" (ר' מש/46), שזוהי כפסיקת בית המשפט בפרשת הקישון "...קבוצת ביקורת זהה או דומה במאפייניה".
- צא ולמד נוכח המובא לעיל, כי השוואת התחלואה בחיפה לממוצע התחלואה באוכלוסייה הכללית (לממוצע הארצי), אינה יכולה להוכיח באופן מהימן קיומו של עודף תחלואה בחיפה.
פרט 6 לתוספת השנייה - המסד המשפטי
- כזכור, בקשת האישור הוגשה על פי פרט 6 לתוספת השנייה, בהתאם לו ניתן להגיש תובענה ייצוגית "בקשר למפגע סביבתי נגד גורם המפגע; לענין זה, "גורם המפגע", "מפגע סביבתי" - כמשמעותם בחוק למניעת מפגעים סביבתיים".
- בפרשת שטראוס לעיל הבהיר בית המשפט בין היתר כי "...לא ניתן לחלוק על כך שבחינתם של תנאי הסף בכלל, והעמידה בתנאי התוספת השנייה בפרט, כבר בשלב בקשת האישור דורשת רמה גבוהה של הקפדה מצד בית המשפט. עניין זה בולט בפסיקת בית משפט זה, שקיימה לא אחת דיון מעמיק בהתקיימות פריט זה או אחר בנסיבות המקרה כבר בשלב המקדמי")שם, פסקה 25 רישה).
- בפרשת שטראוס, הרחיב בית המשפט לעניין פרט 6 לתוספת, בקובעו באשר ל"הפרתו של סטנדרט אובייקטיבי כתנאי לקיומו של 'מפגע סביבתי'", בין היתר כי:
פרשנותה המקובלת של ההגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק למניעת מפגעים סביבתיים מצביעה על שתי משוכות אותן יש לעבור לשם הוכחת התקיימותו של מפגע סביבתי: האחת (אותה אכנה להלן: סוג המפגע), עניינה בסוג המפגע הסביבתי, והיא דורשת קיומו של מפגע מרשימת הגורמים המוצגים ברישא של הסעיף ("זיהום אויר, רעש, ריח, זיהום מים, זיהום מי-ים, זיהום על ידי פסולת, זיהום על ידי חומרים מסוכנים, זיהום על ידי קרינה"; על חיבור גורמי ה"רעש" וה"ריח" ל"זיהום האוויר", ראו דיוני הוועדה מיום 24.2.1992, בעמ' 41; בהינתן שרוב הגורמים הנזכרים מהווים "זיהום", ולצורך הנוחות, אתייחס אליהם להלן כ"זיהומים") או של "פגיעה" מהפגיעות המפורטות בו ("פגיעה בסביבה החופית, מפגע אסבסט, פגיעה באזור מוגן, פגיעה באילן מוכן או בעץ בוגר, פגיעה ביער או פגיעה בערך טבע מוגן"); השנייה (אותה אכנה להלן: חומרת המפגע), הוכחה כי המפגע הוא בעל חומרה המצדיקה סיווגו כ"מפגע סביבתי", בהיותו "בניגוד" למסמך או הוראה בעלי ממד נורמטיבי ("חיקוק, צו, תכנית, רישיון עסק או כל היתר או רישיון אחר") (להלן: הרכיב הנורמטיבי), או לחלופין כי הוא כזה הפוגע בבריאותו של אדם או גורם סבל ממשי לאדם. הוכחת קיומו של "מפגע סביבתי" מורכבת אם כן מהוכחה כי התקיימה הפרה מהסוג והחומרה המוגדרים בחוק: זיהום הנמנה על "רשימת הזיהומים" האמורה (או פגיעה מ"רשימת הפגיעות", כאמור); ואשר הוא מנוגד להוראת דין או היתר שמקורו בחיקוק, או שיש בו פגיעה באדם כנזכר לעיל (ראו שנור, בעמ' 299-297; פלינט וויניצקי, בעמ' 494) (שם, פסקה 30).
- באשר לדיון בפרט 6 יובהר, כי מתן אישור לניהול התובענה כייצוגית בנסיבות ההליך דנן, תלוי בין היתר בהוכחה מצד המבקשים, כי פליטת החומרים השונים ממפעלי המשיבות (כנטען) עולה כדי "מפגע סביבתי", לפי הוראות החוק למניעת מפגעים סביבתיים.
- "מפגע סביבתי" מוגדר בחוק למניעת מפגעים סביבתיים כדלהלן:
זיהום אויר, רעש, ריח, זיהום מים, זיהום מי-ים, זיהום על ידי פסולת, זיהום על ידי חומרים מסוכנים, זיהום על ידי קרינה, פגיעה בסביבה החופית, מפגע אסבסט, והכל כשהם בניגוד לחיקוק, לצו, לתכנית, לרשיון עסק או לכל היתר או רשיון אחר, או שיש בהם פגיעה בבריאותו של אדם או גרימת סבל ממשי לאדם.