הכלי העיקרי להוכחת הקשר הסיבתי בין זיהומים סביבתיים לבין נזקי גוף הוא ראיות מדעיות. ראיות אלה אמורות לקשר בין עולם המדע לבין עולם המשפט כדי שהשופט יוכל לקבוע אם המדע מכיר בזיהום שיצר הנתבע כגורם לנזק הגוף שסבל התובע. כדי שביהמ"ש יסתמך על הראיה המדעית, עליו להשתכנע כי התיאוריה העומדת מאחורי הראיה מקובלת בעולם המדע, וכי הבדיקה שעליה העד מעיד נעשתה על פי הכללים הדרושים. מכך עולה כי במקרים שבהם קיימת ודאות מדעית, כלומר שהובאו לפני ביהמ"ש ראיות מהימנות על עמדתו החד-משמעית של המדע בנושא שבמחלוקת, יסתמך ביהמ"ש על הממצאים המדעיים....(שם, פסקאות 37-36)
- כפי שנקבע בפרשת הקישון "...העובדה שחומר מסויים מהווה גורם סיכון אינה מספיקה להוכחת תביעה, ועל התובע להוכיח את תביעתו החל מהקשר הסיבתי הפוטנציאלי וכלה בקשר הסיבתי הספציפי". גם אם נקבל את טענת המבקשים [שמצאתיה כלא מוכחת] שהפליטות מארובות מפעלי המשיבות, מהוות גורם סיכון לחלות במחלת סרטן (איזה ?), הרי שעל המבקשים להוכיח בנוסף בין היתר: עודף תחלואה (דבר שהן כשלו מלהוכיח כמפורט מעלה); קשר סיבתי פוטנציאלי, וכן להוכיח כי הפליטות מהוות "גורם סיכון במתאר החשיפה הרלוונטי", הכולל " את היקף ומידת החשיפה, תקופת החשיפה, ואופן החשיפה - דבר שלא נעשה ע"י המבקשים, וכן יש לקחת בחשבון את "גורמי סיכון רגילים אחרים (כמו גיל, עישון, חשיפה לשמש, גנטיקה משפחתית ועוד)", דבר שאף הוא לא נלקח בחשבון בגדרי ראיות המבקשים וחוות הדעת מטעמם.
- כאמור לעיל, אופן הוכחת קיומו של קשר סיבתי עובדתי היא באמצעות ראיות מדעיות מעולם הרפואה. המבקשים כמו גם המומחים מטעמם , כשלו מלהציג באופן משכנע כי הפליטות מהוות "גורם סיכון במתאר החשיפה הרלוונטי" הכולל " את היקף ומידת החשיפה, תקופת החשיפה, ואופן החשיפה" (במקום מגורי התושבים [אוויר סביבתי] ובכלל), וכן לא הוצג על ידם כי בחוות דעת נלקחו בחשבון את "גורמי סיכון רגילים אחרים (כמו גיל, עישון, חשיפה לשמש, גנטיקה משפחתית ועוד)". אשר על כן ולאור כל האמור לעיל המסקנה המתבקשת הינה שבמבקשים כשלו בהוכחת קיומו של קשר סיבתי.
- בפרשת הקישון נקבע והדברים כוחם יפה אף בענייננו "...היה על התובעים להוכיח, על בסיס ראיות מדעיות, כי קיים קשר סיבתי פוטנציאלי בין המעשה העוולתי המהווה סיכון חוזר (לדוגמה, הזרמת קדמיום לתוך הנחל) לבין נזקו של כל בן-קבוצה (לדוגמה, סרטן הערמונית) בדרך ובאופן שהניזוק נחשף למעשה העוולתי". לאור כל המובא בפסק דין זה מתבקשת המסקנה כי המבקשים לא עמדו בנטל הוכחה זה.
- בפרשת הקישון לעיל נפסק ביחס 'למחקר אפידמיולוגי', תוך איזכור הלכת 'קרישוב', בין היתר כי:
כי גם מחקרים אפידמיולוגים אינם מוכיחים בהכרח קשר סיבתי אלא מדובר בראיה נסיבתית סטטיסטית. "לשונה של האפידמיולוגיה לשון היא של סטטיסטיקה, של שכיחויות, של הסתברויות, בענין קשר בין חומר מסוים לבין מחלה מסוימת בקבוצות של אנשים" (קרישוב, פס' 23). עודף תחלואה הוא אפוא תנאי הכרחי אך לא מספיק להוכחת קשר סיבתי, ויש להבחין בין קשר (association) לבין סיבתיות (causation). את המחקר האפידמיולוגי-סטטיסטי, יש לבחון על פי הקריטריונים המקובלים הנזכרים בפסק דינה של השופטת נאור בעניין קרישוב (סעיף 44 לפסק הדין), הידועים כ־ill's Guidelines. (שם, פסקה 35)
- בנייר העמדה של פרופ' גרוטו פירש הוא והתייחס למחקרים אפידמיולוגים רבים, אלה כאמור הינם בגדר ראיה נסיבתית סטטיסטית, ואינם מוכיחים בהכרח קשר סיבתי.
- למעלה מכך פרופ' גרוטו כותב בנייר העמדה - והדברים אינם מסייעים למבקשים בהוכחת קיומו של קשר סיבתי - בין היתר כי "...סיכום והצגת נתוני תחלואה ותמותה לפי יחידות מרחביות שונות... אינו מאפשר קביעת הסיבה להמצאות עודף התחלואה במקום אך מצביע על כך שיש צורך לבצע מחקר ייעודי..." (שם, עמוד 34 למטה) (ר' גם עדות פרופ' לין בעמוד 540 שורות 13-7).
- באשר למבחן 'ההטיה הנשנית" יצוין בראשית הדברים כי "...השאלה אם מבחן ההטיה הנשנית הוא בגדר הלכה מחייבת אינה נקייה מספקות" וכן כי "...תיאוריית 'ההטיה הנשנית' כהלכה מחייבת, נותרה בצריך עיון" (פרשת הקישון, פסקאות 48-47) (וגם: סעיפים 557-561 לסיכומי המשיבות).
- לגוף העניין יאמר, כי המבקשים אף לא עמדו בהוכחת כל התנאים המצטברים לאורם יופעל מבחן 'ההטיה הנשנית'. בפרשת הקישון נפסק בעניין זה בין היתר כי:
מכאן, שלא די להצביע על מספר ניזוקים בעלי קשר כלשהו לנתבע. גם אם הובאו מחקרים אפידמיולוגים המראים אחוזי תחלואה גבוהים בקרב בני הקבוצה, וקיים קשר או מתאם (correlation) מסוים בין הקבוצה לבין הנתבע,