כך נקבע בע"א 10085/08 תנובה - מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח תופיק ראבי, פסקה 40 (04.12.2011) (להלן: עניין תנובה השני); וכך נקבע, למעשה, בכל דיון בשאלה זו בבית המשפט העליון מאז ועד עצם היום הזה [....]
עמד על כך גם השופט י' עמית במאמרו:
"קיצורו של דבר, הפגיעה באוטונומיה, שעליה יש לפצות, משמעה שלילת כוח הבחירה של הנפגע, אך הפגיעה באוטונומיה צריכה לבוא לידי ביטוי בנזק תוצאתי של תחושות שליליות כמו כעס, תסכול, עלבון, גועל, זעזוע וכיוצא באלה" (יצחק עמית "סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה" ספר שטרסברג-כהן 482, 485 (א' ברק ואח' עורכים, 2017)
(שם בהרחבה, פסקאות 85-84) (ר' גם: רע"א 1081/21 פלונית נ' שרותי בריאות כללית (פורסם בנבו, 1.9.2021), פסקה 13).
- בע"א 8037/06 ברזילי נ' פריניר (הדס 1987) בע"מ, פ"ד סז(1) 410, נקבע כי:
בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי "רק פגיעה בליבה של זכות הבחירה, "ב'גרעין הקשה' של זכות האדם המקדשת את האוטונומיה" (...) ובעניין מהותי תזכה את התובע בפיצוי משמעותי" (ראו: דברי חברי, המשנה לנשיא א' ריבלין בעניין קדוש, בפיסקה 39; ההדגשה במקור; והשוו: האסמכתאות מהספרות המובאות שם, בפיסקה 41). הפיצוי עבור פגיעה באוטונומיה הוא, איפוא: "פיצוי בגין פגיעה באינטרסים אישיותיים, שחזקה עליו, על הנזק, שנגרם ושהוסב בעת שנגרמה פגיעה בליבת הזכות לאוטונומיה ובעניין מהותי" (שם, בפיסקה 42). האוטונומיה שהוכרה כחלק מן "הגרעין הקשה" של ראש הנזק של "פגיעה באוטונומיה" היא זו המתקשרת לזכותו של אדם על גופו (ראו: עניין דעקה, פס' 16 לפסק דינו של השופט ת' אור), ולהגנה מפני התערבות בגופו של אדם ללא הסכמתו (שם, פס' 19-17).
יתרה מכך - דומה כי הגישה הרווחת כיום בפסיקת בית משפט זה היא כי במקום שבו אין מדובר בפגיעה "בגרעין הקשה" של האוטונומיה, ולא נגרם נזק תוצאתי של ממש, דהיינו: כאשר "הפגיעה באוטונומיה" מוסבת לשלילת כוח הבחירה בלבד, והתחושות השליליות שנלוות אליה הן: שוליות, חלשות בעוצמתן, ולא משמעותיות (וכאלה הן התחושות שחש לקוח אשר לא צרך את המוצר בפועל, במקרה כמו זה שלפנינו) - אין מקום להכיר ב"פגיעה באוטונומיה" שמקורה בשלילת כוח הבחירה של הצרכן כנזק בר-פיצוי (ראו: עניין סלומון, בחוות-דעתם של חברי, השופטים י' עמית ו-א' שהם, כנגד דעתה החולקת של חברתי, השופטת ע' ארבל) (שם, פסקה 44).
- השופט (כתוארו אז) יצחק עמית במאמרו "סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה" (ספר שטרסברג-כהן) כותב בין היתר כי:
...בסופו של יום, הפגיעה באוטונומיה באה לידי ביטוי בתחושות שליליות, ולפיכך מדובר בסוג של נזק לא ממוני, לעתים נזק לא ממוני טהור. אין אפוא מקום להפריז במתן משקל־יתר לערך האוטונומיה במצבים שאינם בליבת הפגיעה או שהנזק הכרוך בהם קטן יחסית לנזקים אחרים, כמו נזקי גוף של ממש. ראוי לייחד את מוסד הפגיעה באוטונומיה למקרים שבהם הנזק הוא שיורי ולא ניתן לפסוק פיצוי בדרך אחרת, או למקרים משמעותיים שבהם נפגעה ליבת האוטונומיה ופגיעה זו הנה הנזק העיקרי או היחיד שנגרם (שם, עמוד 494).
- פלינט ו־ויניצקי כותבים בעניין זה בספרם בין היתר כי:
...ההלכה כיום - ובעינינו בצדק - היא שפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה יכול להינתן רק למי שסבל בפועל מרגשות שליליים, כגון "כעס, תסכול, עלבון, גועל, זעזוע, עוגמת נפש וכיוצא באלה". מהלכה זו נגזרות שתי מסקנות: האחת, שאי אפשר להעניק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לצד פיצוי בגין עוגמת נפש וכיוצא בזה, משום שהפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה הוא למעשה הפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לצרכן מהפגיעה; והשנייה, שלפי הלכת שטנדל, יש להציג מנגנון שיאפשר את איתור חברי הקבוצה שנפגעו וחשו רגשות שליליים בפועל.