ובהמשך -
המסקנה היא כי טרם הוכר בדין הישראלי ראש נזק של העמדה בסיכון בלבד, בהיעדר נזק מוכח בצידו
[....]
אכן, יש הסוברים שדווקא במקרים של עוולות חשיפה המונית, שבהן הניזוקים אינם חושדים שנזקם, או חלק מנזקם, נובע מהעוולה, הכרה בראש נזק של יצירת סיכון היא פתרון ראוי (פורת ושטיין, בעמ' 114-113; פורת, יצירת סיכון, בעמ' 619; בועז שנור תביעות נזיקין סביבתיות 387-377 (2011) (להלן: שנור, תביעות סביבתיות)). ואולם, בהינתן שחוק תובענות ייצוגיות בנוסחו דהיום מצריך הוכחת נזק, לא ניתן לאפשר הגשת תובענה ייצוגית בראש נזק זה (שם, פסקה 22)
(ר' גם: פרשת שברון, סעיף 69; פרשת יעקובוביץ, סעיף 96 סיפה) [וגם: סיכומי המשיבות בסעיפים 385-378].
- מן המובא בהרחבה מעלה עולה כי לא עלה בידם של המבקשים להוכיח, כל אחד ביחס למקום מגוריו באזור המפרץ, ובכלל, כי איכות האוויר הסביבתי הינה גרועה ומסוכנת. המבקשים לא הציגו ראיות סותרות לראיות המומחיות מטעם המשיבות ולאמור בעדות פרופ' רנרט והמצוין בחוות דעתו.
- המסקנה המתבקשת היא שלא הונחה בבית המשפט תשתית ראייתית הולמת (ואפילו לשלב זה של הדיון), כי המבקשים והקבוצה נחשפו לזיהום אוויר סביבתי בערכים מסוכנים, ואשר מקורו היחיד בפליטה ממפעלי המשיבות. מכאן שלא עלה בידי המבקשים להוכיח כי נגרם להם או למי מחברי הקבוצה "נזק" כלשהו- 'נזק תוצאתי אמיתי' (כדברי בית המשפט בע"א 1326/07 המר נ' עמית (נבו 28.5.2012), פסקה 72) - המקים להם עילה לפיצוי, בגין פגיעה באוטונומיה.
637. גם לא הובאה ע"י המבקשים כל הוכחה לחרדות או רגשות שליליים בקרב תושבי מפרץ חיפה בשל פגיעה בחופש הבחירה או מניעת מידע ואי גילוי.
- מקובלים עלי אף דברי בית המשפט בפרשת שברון, כעניין של מדיניות שקולה, ומאזנת כי:
קבלת עמדתו של המבקש והטלת אחריות על המשיבה בגין נזק שמקורו אך בידיעה על חשש אפשרי, אינו כלל משפטי רצוי מנקדות מבט נורמטיבית, בין היתר, משום שכלל שכזה יגרום להרתעת יתר של שחקנים בשוק האנרגיה ויביא לצינון פעילות חיונית (chilling effect) רצויה כבענייננו. למעשה, כלל משפטי שכזה יביא להרחבת העילה עד אשר תחול על עצם הידיעה גרידא כי אירע זיהום ומבלי שנשללת זכות הבחירה של הפרט. על־פי גישתו של המבקש, הידיעה לכשעצמה עשויה לזכות בפיצוי את תושבי החוף הגרים בסמוך למקום האירוע כמו גם את פעילי איכות הסביבה הגרים באתר אחר, שהרי ידיעה מספיקה לבסס את יסודות העילה או ראש הנזק בגין הפגיעה באוטונומיה. עמדה זו נוגדת הן את תכלית ההרתעה היעילה הקבועה בסעיף 1 לחוק והן את מטרות דיני הנזיקין. אלו מבקשים להביא להרתעה אופטימלית ולא מקסימלית של מזיקים (אריאל פורת "דיני הנזיקין" הגישה הכלכלית למשפט 273 (אוריאל פרוקציה עורך, 2012) (שם פסקה 64 באמצע) [ר' גם: דברי הש' י' עמית (כתוארו אז) בפרשת איבי לעיל, פסקה 11 סיפה].
- על סף סיום בנושא זה, אצרף 'קולי' לדברי בית המשפט בפרשת 'שמן' לעיל, הקולעים ביחס למקרה דכאן על נסיבותיו, לפיהם "...לאחרונה עדים אנו כמעט בכל הליך של תובענה ייצוגית, לא רק בעניינים סביבתיים, להעלאת הטענה של פגיעה באוטונומיה. דומה שגם בתחום זה ראויים דבריו של השופט עמית בסיום מאמרו הנ"ל, שבהם אמר כי "דומה כי הפגיעה באוטונומיה היא סוס הפרא החדש של המשפט, ואולי, כדברי המשורר, הגיעה העת 'למתוח המושכה וקצת לקחת חזרה'" (שם, סעיף 69).
הטעיה, אי גילוי
- המבקשים טענו בסעיף 50ו לבקשת האישור בין היתר ל"הטעיה, העלמת מידע והפרת חובת הגילוי כנדרש בהתאם לסעיפים 15(א), 27 לחוק אוויר נקי ובהתאם לסעיפים 3(ב) 3(ג) לחוק הגנת הסביבה (פליטות והעברות לסביבה - חובות דיווח ומרשם) התשע"ב-2012" (שם, בעמוד 12).
- סעיף 15(א) לחוק אוויר נקי קובע כי: "בעל היתר פליטה, בעל מקור פליטה המנוי בתוספת הרביעית או בעל מקור פליטה החייב ברישוי לפי חוק רישוי עסקים יבצע, בהתאם לתנאים שנקבעו בהיתר הפליטה, בהוראות לפי סעיף 41 או בתנאי רישיון העסק או ההיתר הזמני לפי חוק רישוי עסקים, לפי העניין, ניטור פליטה ודיגום לשם מדידה של פליטת מזהמים ממקור הפליטה, וכן ניטור אוויר כאמור בסעיף 7(ד); נתוני הניטור או הדיגום יימסרו לממונה וכן לאיגוד ערים או ליחידה סביבתית כאמור בסעיף 18(ד), והכל בדרך ובמועדים שהממונה יורה עליהם".
- נבהיר כי בהתאם לסעיף 2 לחוק הנ"ל: "'הממונה' - ראש אגף איכות אוויר במשרד או עובד המשרד הכפוף אליו, מקצועית או ניהולית, שהשר, בהמלצת ראש האגף, הסמיכו לעניין הוראות לפי חוק זה, כולן או חלקן".
- החובה המוטלת על המפעלים המוגדרת בסעיף זה, הינה כלפי 'הממונה' וכלפי איגוד ערים. לא ברור לאיזה אי גילוי או הטעיה מכוונים המבקשים, שככל וקיימת היא לכאורה, ממילא לא הוכחה על ידם.
- סעיף 27 לחוק אוויר נקי קובע בסעיף קטן (א) כי:
בעל היתר פליטה לא יבצע, בעצמו או באמצעות אחר, שינוי במקור הפליטה נושא היתר הפליטה או באופן הפעלתו, לרבות בחומרי גלם שבהם נעשה שימוש במקור הפליטה, שיש בו כדי לשנות באופן משמעותי את פליטת המזהמים ממקור הפליטה לעומת ערכי הפליטה או שיש בו משום סטייה משמעותית מהגבלות אחרות שנקבעו בהיתר הפליטה, ולא יבצע הוספה או הרחבה של מיתקן במקור הפליטה, שאינה הוספה כאמור בסעיף קטן (ג) (בחוק זה - שינוי הפעלה משמעותי), אלא לאחר קבלת אישור הממונה בכתב; הממונה רשאי לאשר את הבקשה, לסרב לאשרה או לאשרה בתנאים, כפי שיורה.
- גם כאן פעולת המשיבות הינה אל מול הממונה וחובתן לעשות הנדרש במקרה של 'שינוי הפעלה משמעותי' הינה מולו. לא ברור לאיזה אי גילוי או הטעיה מכוונים המבקשים, איזה שינוי הפעלה התקיים ומתי. ככל וקיימת לכאורה, הטעיה או אי גילוי הרי שממילא הם לא הוכחו ע"י המבקשים והדברים אף חלים ביחס לסעיפים קטנים (ב) ו-(ג) שאין בהם דבר, שהוכח כי המשיבות לקו בו או הפרו.
- חוק הגנת הסביבה (פליטות) הנ"ל קובע בסעיף 3(ב) בין היתר כי בעל מפעל ימסור לרשם, אחת לשנה, לא יאוחר מיום 31 במרס של אותה שנה, דיווח על המפעל כמפורט להלן, לגבי שנת הכספים שקדמה למועד הדיווח. רשימה של 8 פרטים־נושאים כמו למשל: הכמות של כל חומר מזהם שנפלט לכל אחד ממרכיבי הסביבה במפעל; פירוט אם פליטה של חומר מזהם או העברה של חומר מזהם בשפכים, כולה או חלקה, היא תוצאה של תקלה, ו- צריכת המים וצריכת האנרגיה של המפעל.
סעיף 3(ג) קובע כי "דיווח שנתי ייערך ויימסר במתכונת שהורה עליה הרשם, והוא ילווה בתצהיר מאת בעל המפעל, שבו הוא מצהיר כי המידע הנכלל בדיווח השנתי הוא אמיתי ושלם, ולעניין בעל מפעל שהוא תאגיד - ילווה הדיווח השנתי בתצהיר מאת המנהל הכללי".