הקביעה כי קיים מפגע ריח תיעשה לפי חוות דעתו המקצועית של ממונה הריח [עובד המשרד להגנת הסביבה בתחום מניעת זיהום אוויר שעבר הכשרה בנושא זיהוי ריח - ע"ג]. חוות דעתו תתחשב במיקום הריח, בעוצמתו, באופיו, בטון ההדוני שלו, בתדירות משבי הריח ובתנאים מטאורולוגיים וטופוגרפיים (שם).
קביעה זו תיעשה, לפי הנוהל, על בסיס אחת מחמש אינדיקציות, הכוללות, לצד תוצאות מסוימות של בדיקות מקצועיות שבוצעו לזיהוי הריח, גם הצטברות של דיווחים "אזרחיים" על זיהוי הריח. דרישת הנוהל, בהקשר זה, היא ל"קיומן של לפחות שלוש תלונות על ריח מגורמים שונים (יחידות דיור שונות, רחובות שונים, וכו') באותו אזור, שהתקבלו במשך 24 שעות, או לפחות עשר תלונות כאמור, שהתקבלו במשך 30 יום, אשר דיווחו על מפגע ריח בעוצמת תחושה בדרגה 4 ומעלה שהיא ריח חזק..." (סעיף 4.1 לנוהל, שם מפורט גם אופן הדיווח הנדרש). עולה מכך שלפחות לפי הנוהל, זיהויו של מפגע ריח יכול להתבסס על צבר תלונות, אך זאת בתנאים המסוימים שצוינו לעיל, ובמסגרת בחינה סדורה שעורך בעל מקצוע, המתייחסת לתנאים הסביבתיים ולמאפיינים השונים של הריח.
זה המקום לציין, כי בשונה מהוראות הנוהל להגדרת מפגעי ריח, פסיקות עבר הכירו בכך שהוכחת קיומו של מפגע מסוג ריח איננה דורשת בהכרח חוות דעת מקצועית בעניין (ראו עניין אופנהיימר, בעמ' 322; עניין מוזס, בפסקה 15; ת"צ (מחוזי חי') 11781-05-09 להט נ' כרמל כימיקלים בע"מ, פסקאות כ"ח-ל (2.12.2010) (כב' השופט יגאל גריל)). בין אם נלך בדרכה של גישה זו ובין אם לאו (לעמדה אחרת, שלפיה הוכחה כאמור מחייבת חוות דעת מומחה, ראו: פלינט וויניצקי, בעמ' 503-498), כאשר ברור שאין בנוהל להגדרת מפגעי ריח כדי להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט בסוגיה (ובאשר לשיקול דעת רחב זה ראו ע"פ 151/84 חברת החשמל בישראל בע"מ נ' פרשט, פ"ד לט(3) 1, 6-5 (1985) (להלן: עניין פרשט)), אין מקום "להזניח" את הבסיס הראייתי הדרוש להוכחת מפגע כאמור. טעם מרכזי לכך, אשר די בו לצורך הדיון הנוכחי, הוא צביונו האובייקטיבי של מפגע הריח, הבא לידי ביטוי בדרישה כי זה יהיה "חזק או בלתי סביר" (סעיף 3 לחוק למניעת מפגעים; וזאת חרף הסיפא, הסובייקטיבית משהו, של סעיף זה; וראו בהקשר זה את פסק דיני בעניין מוזס, בפסקה 15). כאשר במוקד הדיון מצויות תלונות של עוברי אורח, למשל, הימנעות מאותה "הזנחה" תוכל לבוא לידי ביטוי, בין היתר, בבירור שיעמוד על מספר התלונות, מקומם של עוברי האורח ביחס למקום המפגע הנטען, חוזקו של הריח המדווח בתלונות, עיגונן הראייתי של התלונות עצמן והתרשמות בית המשפט ממאפייניו של המפגע הנטען ביחס לתלונות שהוצגו בפניו (והשוו, לעניין זה, את הוראות הנוהל שהוצגו לעיל) [שם בהרחבה, פסקאות 52-49].