(ר' גם רע"א 5188/16 אי.די.בי. פיתוח נ' יעל כבירי ואח' (פורסם בנבו, 13.10.16)).
- פרופ' קלמנט במאמרו שנזכר ע"י המבקשים לעיל, כותב בין היתר כי דחייתה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית גוררת פסיקת הוצאות, עם זאת בתי המשפט נמנעים מלפסוק לנתבע את מלוא הוצאותיו הן בגין שכר הטרחה שנאלץ לשלם לעורכי דינו והן בגין הוצאות ועלויות שאינן ניתנות לשומה בנקל ומן הסתם אינן בגדר הוצאות משפט שבית המשפט רשאי לפסוק. לדבריו, פסיקת הוצאות גבוהות תביא להרתעה מוגברת מפני הגשת תביעות סרק, אולם יש לחשוש מתוצאה של הרתעת יתר של תובעים מלייצג את הקבוצה, בעיקר שרווחיהם מייצוג הקבוצה מוגבלים.
(שם, בעמודים 375-373).
- לסיכום יאמר על רקע המובא מעלה, כי ההלכה הפסוקה באשר לפסיקת הוצאות בהליך של תובענה ייצוגית, קבעה כי ככלל יש לנקוט גישה זהירה ומתונה בכל הנוגע למידת חיוב התובעים בהליכי תובענות ייצוגיות בהוצאות משפט, וזאת על מנת לשמר ולקדם את השימוש במנגנון התובענה הייצוגית ולהימנע מיצירת הרתעה כלפי תובעים פוטנציאליים בבואם להגן על אינטרסים ציבוריים (ר' פרשת אי.אר.אמ טכנולוגיות לעיל והדיון הנוסף בפסק דין זה בפרשת פלאפון לעיל; ת"צ (י-ם) 21761-05-14 כהן נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (פורסם בנבו, 2.9.15)). מנגד, בית המשפט העליון סייג כלל זה בקובעו, כי העמדה העקרונית לפיה פסיקת הוצאות בתובענות ייצוגיות תינתן במשורה, אינה חלה במקרים שבהם מוגשות בקשות סרק בחוסר תום לב. בהקשר זה ההלכה אף קובעת, כי בבואו של תובע להגיש תובענה ייצוגית, נדרש הוא לערוך מלכתחילה בדיקה יסודית ומעמיקה של התשתית העובדתית והמשפטית הצריכה לעניין: ראו בר"ם 4303/12 אינסלר נ' המועצה האיזורית עמק חפר (פורסם בנבו, 22.11.12), פסקה 19; רע"א 2444/08 שופרסל בע"מ נ' כהן (פורסם בנבו, 21.12.08), פסקה 9(א)).
- לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, בשים לב למסגרת המשפטית שצוינה לעיל ובהינתן כל האמור בפסק דין זה, לא מצאתי כי יש לשלול מהמשיבות באופן מוחלט זכותן לפסיקת הוצאות לאחר שבקשת האישור נדחתה.
- בהליך זה לאורך כל שנות ניהולו הושקעו משאבים רבים והדבר קיבל אף ביטוי בכתבי הטענות השונים שהוגשו, תצהירי העדות וחוות הדעת, ובאורכם של הסיכומים בכתב ובמורכבותם.
- תוך איזון בין האינטרסים השונים הרלוונטיים, בשים לב כי לא הוצג בפני הסכם שכר הטרחה של המשיבות עם באי כוחן, בשים לב לסכום התביעה, וכשלנגד עיני אף האמור בסעיפים 83-81 לעיל, מצאתי לחייב את המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבות כולן [באמצעות המשיבה מס' 1], סך כולל של מיליון ₪.
- ההוצאות ישולמו עד יום 7.26 וממועד זה ואילך ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
על סף סיום
- בפרשת עצמון לעיל נפסק בין היתר כי:
על פי "כללי המשחק" הרגילים הנוהגים בדיני הנזיקין, על תובע-ניזוק המבקש לזכות בפיצוי מנתבע-מעוול, להוכיח כי הנתבע גרם לנזקיו, במעשה עוולתי, ברמת הוכחה של מאזן ההסתברויות. ניזוק שלא מצליח להוכיח שהנתבע העומד מולו גרם לנזקו (נטל ההוכחה) בהסתברות של מעל 50% (רמת ההוכחה), לא יזכה בתביעתו. הכללים של נטל הוכחה ורמת הוכחה משקפים שתי תובנות יסוד במשפט האזרחי: "המוציא מחברו עליו הראייה" (בבא קמא מו, ע"א); ועדיפה החלטה בינארית של הכל או לא כלום, על פני החלטה הסתברותית (גיא שני חזקות רשלנות 36-15 (2011) (להלן: שני, חזקות רשלנות); Ariel Porat and Alex Stein, Tort Liability Under Uncertainty,15-56 (2001) (להלן: Porat and Stein)). ברם, קיימים מצבים בהם הכללים לגבי נטל ההוכחה ורמת ההוכחה נתפסים כבלתי-ראויים או בלתי צודקים, והחקיקה והפסיקה הכירו במצבים בהם יש להעביר את נטל ההוכחה אל הנתבע (שם, פסקה 39).