ודוק, אין משמעות הדבר כי לא ניתן לפתוח הליך משפטי המבוסס על כתבות, אולם מצופה מבעל הדין לבסס את האמור בכתבה ככל שההליך מתקדם; אחרת, לא יהיה בכתבות עצמן כדי לבסס את התביעה ולעמוד בנטל הראייתי הנדרש. לעניין זה ראו בג"ץ 2148/94 אמנון גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון ויושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, פסקה 2 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיא (כתוארו דאז) השופט ברק (19.5.94) (להלן: "עניין גלברט"):
"מן הראוי שלא נדחה "על הסף" עתירות המתבססות אך על כתבות עיתונאיות. כמובן, אם בסוף היום - לאחר מתן הארכה הנדרשת (אם זו מתבקשת) ולאחר מיצוי כל האמצעים (שאינם מעטים) לגילוי האמת - כל שייוותר לעותרים הוא הכתבה, [...] עשויה עתירתם להידחות מהטעם הפשוט שהם לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח את עצם אמירתם של הדברים"
נכון הדבר ביתר שאת בתובענות ייצוגיות, המבקשות לתבוע בשם ציבור רחב סכומי עתק, באופן אשר עשוי להשפיע משמעותית על תקינות פעילותו של תאגיד [ר' פרשת פופיק לעיל - ד"ח] [....] לפיכך, כתבות מן העיתון אינן, ככלל, ראיות בעלות משקל המאפשרות לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש בהליך משפטי (שם, בהרחבה סעיפים 156-152).
- סוף דבר - כתבות עיתונאיות אינן קבילות כראיה לאמיתות תוכנן ומשקלן הראייתי נמוך עד אפסי, אלא אם כן הן מלוות בתצהיר מטעם כותב הכתבה או שהאמור בהן מבוסס על ראיות קבילות אחרות. ניתן להגישן כראיה לעצם פרסומן, אך לא להוכחת העובדות המפורטות בהן (ר' גם: ת"צ (ת"א) 26012-01-16 אליהו כהן נ' רמי לוי שיווק השקמה (פורסם בנבו, 9.6.21), סעיף 53; ת"א (מחוזי חי') 43573-05-16 GLOBALATTRACT HOLDING LIMITED - BVI REGSTERED COMPANY נ' וירטק מערכות מידע והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 29.9.20), סעיף 11.3).
- בהינתן האמור, הרי שבית המשפט לא ייחס בגדרי החלטה זו, כל משקל ראייתי לכתבות עיתונאיות, פרסומים באינטרנט וכיוצ"ב, אשר צורפו ע"י מי מהצדדים לכתבי טענותיו השונים.
- כך למשל לא ינתן משקל ראייתי לכתבות שונות אשר צורפו לרשימת הנספחים של בקשת האישור ומופיעים במספור (בטור מימין): 1, 19-14, ו-26 ('כתבות') (ר' גם נספחים 5, 6, 10-8, 15 א-ה, ו-15יא-כא לבקשת האישור) ובאופן דומה גם לנספחים 25 ו-32-30 לתצהיר קנטור.
טענות הצדדים
- בבסיס בקשת האישור כמפורט מעלה, טענת המבקשים כי תושבי מפרץ חיפה חשופים שנים רבות לזיהום שנפלט ממפעלי המשיבות וכתוצאה מכך לעודף תחלואה.
- לטענת המבקשים בסיכומיהם בתמצית, הרי שיש להחיל בענייננו את דוקטרינת "ההטיה הנשנית" אשר מתאימה לשיטתם למצבים של "סיבתיות עמומה" ו"עוולות חשיפה המונית". לטענת המבקשים קיים עודף תחלואה משמעותי באזור חיפה והמפרץ במחלות ריאה, מחלות סרטן ומחלות קרדיווסקולריות.
- ובאשר לקשר הסיבתי טוענים המבקשים בסיכומיהם בקצרה בין היתר, כי עילות התביעה כאן שונות מתיק 'הקישון' ודורשות הוכחת קשר סיבתי במובנו הרחב, וכי מתקיים מבחן "הטיה נשנית" המאפשר לבית המשפט לפסוק קשר סיבתי בשיעור נמוך מ-51%. לדבריהם נטל ההוכחה בשלב אישור הבקשה הוא קל יותר ודורש ראיות לכאורה בלבד, כי בתביעות נזיקין בגין חומרים מסוכנים, ראוי שאמות המידה להוכחת קשר סיבתי עובדתי תהיינה גמישות יותר ביחס לדיני הנזיקין המסורתיים, וכי חוות הדעת של פרופ' שי לין וד"ר זמיר שליט"א, קבעו קשר סיבתי ודאי בין חשיפה לחומרים למחלות סרטן.
- המשיבות בסיכומיהן טענו על קצה המזלג, כי דוקטרינת "ההטיה הנשנית" אינה חלה ואינה מתאימה ליישום במקרה הנדון, כי היא לא נקבעה כהלכה מחייבת בדין הישראלי וכי היא נועדה לפסיקת פיצוי לניזוקים שחלו בפועל, ולא לפיצוי בשל סיכון לחלות או פגיעה באוטונומיה. לטענתן המבקשים גם לא עמדו באף אחד מהתנאים המצטברים הנדרשים להחלת הדוקטרינה.
- כן טענו המשיבות כי המבקשים לא הוכיחו, קיומו של עודף תחלואה, וכי הוכחת עודף תחלואה היא תנאי מקדמי הכרחי לקיומה של עילת תביעה נזיקית. לטענתן בהתבסס על חוות דעת המומחים מטעמן, נתוני התחלואה בעיר חיפה אינם גבוהים יותר מערים אחרות. לדבריהן אין מחקר ראוי המוכיח קשר סיבתי בין זיהום אוויר לעודף תחלואה במפרץ חיפה והן אף מפנות למסקנות "ועדת סדצקי" שקבעה בין היתר, כי לא נצפה עודף תחלואה במפרץ חיפה בהשוואה לתל אביב וחדרה [ר' מש/46].
- ובאשר לסוגיית הקשר הסיבתי טענו המשיבות בתמצית, כי על המבקשים להוכיח קשר סיבתי במבחן דו שלבי: 1.קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי 2. קשר סיבתי עובדתי ספציפי. לדבריהן המבקשים לא הוכיחו עודף תחלואה במפרץ חיפה, שהוא תנאי מקדמי להוכחת קשר סיבתי.
כללי
- בקשת האישור הוגשה על פי פרט 6 לתוספת השנייה, בהתאם לו ניתן להגיש תובענה ייצוגית "בקשר למפגע סביבתי נגד גורם המפגע; לענין זה, "גורם המפגע", "מפגע סביבתי" - כמשמעותם בחוק למניעת מפגעים סביבתיים".
- בע"א 4354/22 טל נ' רותם אמפרט נגב בע"מ (פורסם בנבו, 12.10.23) נפסק בין היתר לעניין פרט 6 לתוספת כי:
בשים לב למטרות הציבוריות העומדות ביסודו, חוק תובענות ייצוגיות משמש פלטפורמה דיונית ראויה ויעילה לאכיפת הדין בתחום הסביבה בפרט. בהקשר זה יש לציין כי פרט 6 לתוספת השנייה לחוק - שבה מנויות עילות התביעה שבגינן ניתן לנהל תובענה כייצוגית - נוסח באופן מרחיב למדי, כך שניתן לנהל תובענה ייצוגית בכל עילה שעניינה ב"מפגע סביבתי" נגד "גורם המפגע", כהגדרתם בחוק למניעת מפגעים סביבתיים (שם, פסקה 29).
- בפרשת שטראוס לעיל קבע בית המשפט בין היתר כי:
לצורך עמידה בתנאי הסף שבסעיף 3 לחוק, טוענים מגישי בקשת האישור להתקיימותו של פרט 6 לתוספת השנייה לחוק, המאפשר ניהול תובענה ייצוגית בעילה של "תביעה בקשר למפגע סביבתי נגד גורם המפגע; לענין זה, 'גורם המפגע', 'מפגע סביבתי' - כמשמעותם בחוק למניעת מפגעים סביבתיים". על רקע זה, אין מחלוקת כי מתן אישור לניהול התובענה כייצוגית בנסיבות המקרה דנן תלוי בהוכחה כי דליפת האמוניה עולה כדי "מפגע סביבתי" לפי הוראות החוק למניעת מפגעים סביבתיים. בנוסף, אין מחלוקת כי ככל שהדליפה אכן עולה כדי "מפגע סביבתי" כאמור, הרי ששטראוס מהווה "גורם המפגע" כנדרש בפרט השישי (ראו, לעניין זה, פסקה 37 להחלטת האישור). הסוגיה העומדת במוקד דיוננו היא איפוא הגדרת "מפגע סביבתי" הקבועה בסעיף 1 לחוק למניעת מפגעים סביבתיים, והיכללותו של אירוע הדליפה מושא התיק דנן בהגדרה זו (שם, פסקה 26).
- בפרשת גולן נקבע (ע"י כב' הנשיא י' עמית), בין היתר כי:
ברם, מן ההכרח לזכור כי חוק תובענות ייצוגיות מתבסס על עילות מן הדין המהותי שמקורן בחוקים אחרים. משכך, תנאי מקדמי לאישור בקשה לניהול תובענה ייצוגית הוא כי תוכח קיומה של עילה מהותית, באשר היא המפיחה חיים בהליך הייצוגי כולו: