הנה כי כן. העולה מן המקובץ עד הנה, וכך שוכנעתי, כי עוה"ד גורן לא שימש בא כוחם של התובעים 7-3 ביחס לעסקאות מושא התביעה, אלא כי היה בעליה של הנתבעת 4, אשר בינה לבין התובעים הללו נכרתו ההסכמים. מי אשר ייצג את התובעים 7-3 באותן עסקאות היה עוה"ד מועלם לבדו.
ב. האם עוה"ד גורן מסר לעוה"ד מועלם את חוזי החכירה שנחתמו עם המִנהל, והאם עדכן אותו אודות סעיף 15 לחוזה החכירה
משבאנו למסקנה האמורה אציין, כפי שיבואר להלן, כי מאחר שעוה"ד גורן ועוה"ד מועלם תמימי דעים בגרסתם, הנאמנה עליי, כי עוה"ד גורן מסר לעוה"ד מועלם את חוזי החכירה שנחתמו עם המִנהל, הכוללים את סעיף 15 לחוזה החכירה ושוחח אתו על סעיף זה, ממילא מאחר שעוה"ד מועלם שימש בא כוחם של התובעים 7-3, לא ברורה הטרוניה שבפי התובעים כלפי עוה"ד גורן.
מעת שעוה"ד גורן מסר את חוזי החכירה לעוה"ד מועלם ושוחח אתו על סעיף 15 לחוזים, הרי שמבחינתו יש לזהות את ידיעתו של עוה"ד מועלם בנדון עם ידיעת התובעים 7-3, בהיותו בא כוחם. בסעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, נקבע "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי העניין, את השולח". בנסיבות אלה, מיוחסת לתובעים 7-3 (השולח) ידיעתו של עוה"ד מועלם (השלוח) בעניין תניית ההשבה (לעניין ייחוס ידיעת עורך הדין לשולחיו, ראו עוד: ע"א 767/11 ג'הנשה להיגי נ' יצחק עזורי, סעיף 20 לפסק דינה של כב' השופטת א' חיות (27.8.13); ה"פ (מחוזי חיפה) 77/01 ד"ר לב אביבי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 25 (28.2.2002)). אף אם עוה"ד גורן יצר מסך חוצץ בינו לבין רוכשים פוטנציאליים, מתוך מגמה להרחיק כלפיו טענה כי נהג בצורה שאינה ראויה, הרי משעה שעדכן את ב"כ התובעים 7-3 אודות תניית ההשבה, אין לצפות כי יהא חייב בחובת עדכון נפרדת כלפי כל אחד מהתובעים הללו. עוה"ד גורן יכול וצריך היה להניח כי עוה"ד מועלם יפעל כחובתו לעדכן כל אחד מלקוחותיו אודות סעיף 15 לחוזה החכירה.
אכן. שאלה היא מלפנינו האם חלה חובה על עוה"ד גורן לבחון את מדיניות רמ"י ונוהג אכיפתה של תניית ההשבה במקרה של שינוי ייעוד, בתורת מוכר חלקות הקרקע ולא כבא כוח (לעניין בא כוח נדון להלן ביחס לתובעים 2-1), ולעדכן את עוה"ד מועלם על כך כבא כוחם של התובעים. ככל שניתן להבין, התובעים לא טענה זאת באופן מפורש. למעלה מן הצורך, אציין כי סבורני שקיים הפרש בין חובת המוכר לגלות לרוכשים את עצם קיומה של תניית ההשבה במקרה של שינוי ייעוד (השוו: ע"א 8068/11 אורי עיני נ' חן שפריס (11.2.14)) לבין בדיקת המדיניות של הרשות ונוהג אכיפתה של תניית ההשבה במקרה של שינוי ייעוד. גילוי עובדה המצויה בידיעת המוכר, אף ידיעה קונסטרוקטיבית במשמע, היא חלק מחובתו האינהרנטית כבעל ידע עודף ביחס לממכר. שונה הדבר כלפי עובדה אשר בחינת המדיניות לגביה מצריכה העמקה שאינה נחלת מוכר נתון.