מי לנו כאחד התובעים, מר צידון, אשר העיד בהגינותו, "היו לי נורות, כל הנורות שבעולם הבהבו..." (עמ' 1227 שו' 23-21).
תמציתם של 'נורות אזהרה' בוהקות אלו ילמדנו כי התובעים 7-3 נִדברו להתקשר בעסקאות לרכישת חלקות קרקע, בלא שראו את המוכר לפני כן ולא החליפו עמו שיח כלשהו, תוך שנתבקשו מבעוד מועד להצטייד בכסף מזומן בהיקף ניכר לצורך ביצוע התשלום. דרישה זו נדמתה בעיניהם כתמוהה, באופן שהציפה פליאה גם בקרב נציגי הבנק. חרף זאת. התובעים הצטיידו במלוא הסכום והעבירו אותו למר דהרי, על אף שטרם ראו את נוסח החוזה עליו הם נדרשים לחתום, וממילא, בלא שנתנו את הדעת לקשיים אפשריים בחתימה על החוזה. לאחר מכן, משהגיעו למשרדו של עוה"ד מועלם, מר דהרי אמר להם כי עליהם לרשום בחוזים סכום נמוך משמעותית מזה ששילמו בפועל, תוך מסירת דיווחים כוזבים לרשויות המס. התובעים בחרו בכל זאת לחתום על החוזים ולפעול כפי הדרישה הבלתי חוקית. אף אחד מהתובעים לא עדכן את בא כוחם, עוה"ד מועלם, כי זה עתה נמסר להם שהסכום שנכתב בחוזה שונה מזה שמשולם בפועל. התובעים אף טענו כי "לא קראו בדיוק את החוזה" (עדותו של התובע 3, עמ' 40 לפרו' שו' 10-9), שכן, "כולם היו באופוריה" (שם, שו' 11-10). לאחר חתימת החוזים מסרו התובעים למר אליה שמעוני, אשר שימש כנציגם, את כל כספי המזומן שהביאו עמהם, ומר שמעוני ניגש עם מר דהרי להעביר את הסכומים לעוה"ד גורן שניצב בצדו השני של הרחוב, בעוד יתר התובעים אינם מורשים לגשת אליו.
במכלול הדברים גם יחד, לטעמי הדעת נותנת כי במרוץ אחר הפוטנציאל העסקי שהתובעים 7-3 שיוו לנגד עיניהם, הם בחרו לעצום עיניהם מכלל 'נורות האזהרה' שהוצבו לנגדם, לרבות מן העובדה שבחוזים עליהם חתמו צוין מפורשות כי זכויות המוכר, עוה"ד גורן, הן "זכויות חכירה מאת מנהל מקרקעי ישראל" (ראו הואיל ראשון לחוזים), וכן מכך שעוה"ד מועלם עדכן אותם אודות סעיף 15 לחוזה החכירה. בלהיטותם לחתום על החוזים, התובעים ביכרו לא ליתן לכך את הדעת תוך משאלת לב כי בסופו של יום הדברים יסתדרו, וכי ככל שהמִנהל ישיב לעצמו בכל זאת את חלקות הקרקע, הם יקבלו "פיצויים יפים" כעדותו המהימנה של עוה"ד מועלם (עמ' 2522 שו' 14-13).
הגב' שמעוני כהן העידה בהגינותה, "אני העדפתי שלא תהיה העסקה הזאת" (שם, עמ' 1354 שו' 7), אך לדבריה בכל זאת חתמה על החוזה מאחר שבן זוגה, מר אליה שמעוני, "לא חושש מסיכונים, אני יותר שקולה, אני יותר שקולה ואני העדפתי לא לעשות את העסקה" (שם, שו' 17-15). עוד הוסיפה הגב' שמעוני כהן כי תצרף הדברים הניב מסקנה לפיה, "הדברים פה מוזרים" (שם, עמ' 1346 שו' 16-15), וכי "הכל פה נראה לי מוזר" (שם, עמ' 1348 שו' 1). אף מר צידון הודה כי קונסטלציית חתימת העסקאות היא בגדר דבר "הזוי, הזוי" (עמ' 1286 שו' 26), וכי "אני חושב שזה פסיכי לגמרי. באמת, אין לי... בדיעבד אני התפוצצתי. אני אומר את האמת, ממש פסיכי..." (שם, עמ' 1287 שו' 9-7) עד כדי שהיינו "ממש אהבלים" (עמ' 1289 שו' 18; שם, עמ' 1227 שו' 23-10). התובעים בחרו במודע לסלק מעל פניהם ספקות שהתעוררו, שמא חלילה יפריעו למימוש הפוטנציאל בו תלו תקוותיהם.