אומנם, בעת שנחתמו החוזים בשנת 2016, תכנית הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור (להלן: "הותמ"ל") טרם באה לאוויר העולם, ולא היו "סימני התראה" שהיו אמורים לעורר את חשדו של עוה"ד גורן כי בדעת רמ"י להשיב לחיקה חלקות קרקע אלו בדרך זו (ראו, למשל, ע"א 8124/18 יורשי המנוח אלקנה ביישיץ נ' יעקב ז'רוט (4.8.2020). ואולם, עצם קיומה של הזכות שהמִנהל הותיר לעצמו בסעיף 15 לחוזה החכירה חייבת הייתה לבוא לידי גילוי אקטיבי (כפי שנקט עוה"ד מועלם כלפי התובעים 7-3 כאשר עדכן אותם על הסיכונים האפשריים אך הם התעלמו מכך, בעוד עוה"ד גורן לא עדכן כלל את התובעים 2-1 על סעיף 15 לחוזה החכירה, וממילא, לא פירט בפניהם אודות האפשרות כי המִנהל ייטול חזרה את חלקות הקרקע לרשותו). הימנעותו של עוה"ד גורן מעשות כן מלמדת כי לא שיווה לנגד עיניו בכל הליכותיו את עניינם של התובעים 2-1 (הדברים אמורים אף ביחס לעובדה כי עוה"ד גורן גבה מהם סכום גבוה מזה אשר נרשם בחוזים שנכרתו ביניהם לבין הנתבעת 4). אפשר כי עוה"ד גורן פעל כך בשל מצב ניגוד העניינים המובנה בו עמד אותה עת שגרם לו להתעלם מחובת הנאמנות המוטלת עליו כלפי התובעים 2-1 ואפשר אחרת. מכל מקום, עוה"ד גורן לא טרח להבהיר בפניהם את הטעון הבהרה מפורשת, ובזה מחדלו.
למען שלמות התמונה אציין כי אינני רואה לזקוף לחובת התובעים 2-1 אשם תורם עת לא פיקחו על כך שעוה"ד גורן אינו ממלא כהלכה את חובתו. אין זה מתפקידו של לקוח לבלוש אחר מי אשר מייצגו (עניין סנפורד; פסקה 33 לחוות דעתו של כב' השופט גרוסקופף). בוודאי נכון הדבר כלפי התובעים 2-1, תושבי חוץ שאינם מיוצגים, אשר שמו מבטחם בעוה"ד גורן והסתמכו על מוצא פיו, על ניסיונו רב השנים שפורט בפניהם ועל ידיעותיו הרבות. הסתמכותם הסבירה על דבריו, לרבות כי אין מדובר בעסקה מורכבת המצדיקה שכירת שירותי ייצוג משפטיים אחרים, מסייעת לגבש מסקנה בדבר אחריותו (השוו: עניין עלדור, פסקה 32 לפסק הדין).
פרק ב'- ככל שהתובעים לא ידעו על סעיף 15, האם היו חותמים על ההסכמים ?
מסקנתי עד הנה היא כי כלל התובעים היו מודעים לכך שנחתמו חוזי חכירה עם המִנהל, אך בעוד אשר לגבי התובעים 7-3 נאמר להם מפיו של עוה"ד מועלם אודות סעיף 15 לחוזה החכירה עובר לחתימתם על החוזים ואף הוסבר להם על הסיכונים, הרי שבכל הנוגע לתובעים 2-1 עוה"ד גורן לא אמר להם על סעיף 15 ולא הסביר להם כי קיים סיכון שהמִנהל ייטול חזרה את הקרקע לרשותו.