למעלה מן הצורך, ביחס לתובעים 7-3 אבקש לציין כי אף אם הייתי מגיע למסקנה שעוה"ד מועלם לא אמר להם אודות סעיף 15 לחוזה החכירה, בנסיבות העניין הם היו חותמים בכל זאת על החוזים. כבר התייחסנו לעיל לסימני האזהרה שהתובעים הללו בחרו במודע לסלק מעל פניהם. ואולם, דומה כי ראיות מוכחות לכך שבמועד חתימת החוזים תובעים אלו לא הוטרדו מעניינו של סעיף 15 לחוזה החכירה, יימצאו במידע שהגיע לידיהם בתחילת שנת 2012, זמן לא רב לאחר חתימת החוזים, כמו גם בתוצרי הפגישה בין מר צידון לעוה"ד גורן במסערת רולדין במהלך החודשים מרץ-אפריל 2013.
המידע המהותי שלטענת התובעים נודע להם בשנת 2012, והתעלמותם המופגנת מכך
בתצהירו ציין התובע 6, מר בניה צידון, "מספר חודשים עד שנה לאחר העסקה הבנתי מכתבה בעיתון ומשיחה עם איש נדל"ן כי קיים סיכוי כי אכלנו אותה וכי המִנהל עלול לעשות שימוש בזכותו להשיב לעצמו את הקרקע. שיתפתי את חבריי במידע הזה אך הם דחו את זה מכל וכל..." (סע' 18 לתצהירו). יושם לב כי מר צידון מציין כי סבר שאפשר כי המִנהל יעשה שימוש "בזכותו להשיב לעצמו את הקרקע". לשון אחר, מר צידון הודה כי זמן קצר לאחר חתימתו על החוזה נאמר לו כי למִנהל קיימת "זכות" להשיב את הקרקע לחיקו. עובדה זו נודעה לו, כטענתו, לאחר שקרא כתבה בעיתון, כמו גם לאור שיחה שניהל עם איש נדל"ן. לאחר שלדבריו שיתף את חבריו במידע זה, "הם דחו את זה מכל וכל". בחקירתו חזר מר צידון והודה בכך (עמ' 1203 לפרו' שו' 16; שם, עמ' 1207, ש' 26-24), תוך שבמענה לשאלה האם "אתה באותו רגע מזועזע", השיב "נכון" (שם, עמ' 1203, ש' 19-17).
מר צידון חזר וטען כי אילו הוא וחבריו היו יודעים במועד חתימת החוזים כי המִנהל עשוי לעשות שימוש בזכותו לקחת את הקרקע חזרה, הם לא היו חותמים על החוזים (שם, שו' 23-20). והנה, חרף הידיעה המרעישה שנודעה להם מפי מר צידון זמן לא רב לאחר חתימת החוזים, מר צידון הודה כי לא יצר קשר עם בא כוחם, עוה"ד מועלם, או עם עוה"ד גורן המוכר. מר צידון אף לא פנה למִנהל או לרשויות החוק, לרבות למשטרת ישראל ורשויות המס (שם, עמ' 1204 שו' 21-1). בהמשך חקירתו טען מר צידון כי שלח את מר אליה שמעוני לשוחח עם מר דהרי על כך (שם, עמ' 1206 שו' 12-9). לדבריו, "אני הבנתי שיש סיכוי שאכלנו אותה. באתי לחבר'ה, הם דחו את זה מכל וכל. דחו את זה מכל וכל. אני בכל זאת אמרתי לאליה. אליה התקשר לדהרי ודהרי שכנע אותו" (שם, עמ' 1208, ש' 7-4). מר צידון הוסיף וטען כי להבנתו מר דהרי שכנע את מר שמעוני "שאין סיכוי ושאף פעם המנהל לא ישתמש בזה וכל מיני דברים. אני לא קניתי את זה. הם קנו את זה ואני זרמתי אתם... אני נשארתי בחשש, אני גם לא ידעתי בוודאות, קיוויתי שאולי העסקה תצא, אני מאוד הייתי בחשש" (שם, 1208, ש' 23-17). מר צידון הוסיף בהגינותו, "אני לא הייתי תובע בלעדיהם. אין, אין סיכוי" (שם, עמ' 1209, ש' 15; שם, עמ' 1211, ש' 14-13). עוד הוסיף מר צידון כי יתר התובעים חשבו "שאני מקשקש" (שם, ש' 24), אך "לאורך כל הדרך... הבנתי שסיכוי מאוד טוב שאכלנו אותה. דיברתי עם החברים" (שם, עמ' 1210, ש' 4-2). כל זאת, כבר "אחרי חצי שנה, שנה מיום חתימת החוזה" (שם, ש' 11). בהמשך עדותו הוסיף וציין מר צידון "אני הייתי מאוד מוטרד" (שם, ש' 22), "אבל הם די לא היו מוטרדים מזה" (שם, עמ' 1210, ש' 26 עד עמ' 1211, שו' 1).