לאור כל האמור, נשאל מר צידון מדוע אפוא לא פעל בעת הגילוי לביטול החוזה, כאשר כבר ידע כי קיים סיכוי שהמִנהל ישיב חזרה את הקרקע לחיקו. על כך השיב "רציתי, הם לא רצו. הם לא רצו" (שם, עמ' 1213, שו' 6). מר צידון הוסיף עוד כי "מבחינה חברתית אני חלק מעדר" (עמ' 1212 שו' 13), וכי "אני לא הייתי תובע בלעדיהם. אין, אין סיכוי" (שם, עמ' 1209 שו' 15; שם, עמ' 1211 שו' 14-13). כן טען כי "אני לא אעשה את זה בלעדיהם. אין סיכוי. אני לא, הם חברים טובים שלי, אני לא אלך לבד ואתבע וזה. אין, אני לא אעשה... אני לא אתבע בלעדיהם" (עמ' 1309 שו' 12-8; ראו עוד: שם, עמ' 1211 שו' 26-25).
בפרט נשאל מר צידון על ידי בא כוחו, עוה"ד מועלם, מדוע לא פנה אליו בשעתו בהיותו בא כוחו. על כך השיב תשובה סתומה וחסרת פשר, לפיה "מבחינה חוקית אני קונה... מבחינה חברתית אני חלק מעדר" (שם, עמ' 1212, שו' 13-10).
דומה כי מפורש מכך אין בנמצא. מר צידון העיד כי כבר לאחר מספר חודשים מחתימת החוזה הבין, על יסוד קריאת כתבה ושיחה עם איש נדל"ן, "כי קיים סיכוי כי אכלנו אותה". זאת, על רקע העובדה כי "המנהל עלול לעשות שימוש בזכותו להשיב לעצמו את הקרקע". לפיכך, פנה באופן מיידי לחבריו אלא שהם "דחו את זה מכל וכל", וכלל "לא היו מוטרדים מזה", כהגדרתו. פנייתו של מר שמעוני למר דהרי לא הניחה את דעתו של מר צידון, וכדבריו "אני לא קניתי את זה". למעשה, מר צידון העיד כי לא פנה לבא כוחם עוה"ד מועלם או למוכר עוה"ד גורן על מנת לבחון העניין, כי היה "חלק מעדר". לדבריו, הוא חפץ לבטל את ההסכם כבר אותה עת בשל הגילוי המפתיע והמטריד, אלא שחבריו כאמור טענו כי הוא "מקשקש", בלא שטרחו לבחון העניין כנדרש במִנהל או בקרב הגורמים הרלוונטיים שליוו את העסקה.
למעשה, מר צידון העיד כי חבריו החליטו במודע לא לבדוק העניין במשרדי המִנהל אותה עת, כי הם "לא רצו" (עמ' 1315 שו' 8), וכי הוא עצמו לא בדק כי "אני עצלן" (שם, שו' 11). עולה מכך כי לא רק רשלנות בלתי מוסברת גרמה לכך שהתובעים 7-3 לא בחנו העניין במשרדי המִנהל חרף החשש המשמעותי שנגלה בפניהם, כי אם חוסר רצון מודע לעשות כן.
בעדותו של מר אליה שמעוני הודה הלה כי לאחר שמר צידון שוחח אתו בנדון בשנת 2012, הוא התקשר למר דהרי ושאל אותו האם המִנהל עשוי לקחת חזרה את הקרקע לרשותו. בתגובה לכך טען כי מר דהרי השיב, "אין מצב, זה לא קורה אף פעם, זה לא קרה" (עמ' 1464 לפרו' שו' 2-1). במענה לשאלת ביהמ"ש מדוע התקשר למר דהרי, שאינו בר סמכא להשיב על כך, השיב מר שמעוני, "אני לא הייתי האוטוריטה הקניינית משפטית בקבוצה שלנו" (שם, עמ' 1467 שו' 12-11). לדבריו, פנה לשני עורכי הדין בקבוצה (עוה"ד אריאל כהן ועוה"ד יונגר, התובעים 5-4, תוספת שלי), אשר אמרו לו "שהם לא מכירים איזה פרקטיקה כזו" (שם, עמ' 1469 שו' 18). בהמשך טען כי הם "לא מצויים בזה" (שם, שו' 26). כאשר נשאל אם עורכי הדין אינם בקיאים בתחום ("לא מצויים בזה", כהגדרתו), מדוע התובעים לא בדקו טוב יותר את סימני השאלה שנגלו בפניהם, השיב, "נכון, נכון. היינו תמימים. היינו תמימים. אני שואל את אדוני, ואם הייתי יודע, אז מה זה היה עוזר לי ?" (שם, עמ' 1470 שו' 11-10). בהמשך טען "אני לא חששתי" (עמ' 1531 לפרו', ש' 12). מר שמעוני הודה כי אילו היו התובעים מבררים העניין אותה עת, היה בכוחם לדרוש את ביטול העסקה, ובכך למנוע את הנזקים להם הם טוענים בתביעה זו, ולמצער את חלקם המשמעותי (עמ' 1527 שו' 1).