ויודגש. מר צידון העיד כאמור כי מצא להסתפק בבירור העניין מול מר דהרי, חלף בחינה מדוקדקת מול בא כוחם עוה"ד מועלם, המוכר עוה"ד גורן ובמשרדי רמ"י. לדבריו, "אני לא הייתי האוטוריטה הקניינית משפטית בקבוצה שלנו" (שם, עמ' 1467 שו' 12-11), ועל כן פנה לשני עורכי הדין בקבוצה, עוה"ד אריאל כהן ועוה"ד יונגר, אשר אמרו לו "שהם לא מכירים איזה פרקטיקה כזו" (שם, עמ' 1469 שו' 18). ואולם, טענת מר צידון לפיה עורכי הדין כהן ויונגר היו "האוטוריטה הקניינית משפטית" בקבוצה, וכי הם אמרו לו "שהם לא מכירים איזה פרקטיקה כזו" , אף שהם "לא מצויים בזה", אינה מתיישבת עם גרסת עורכי הדין כהן ויונגר בתצהיריהם.
כך, בסעיף 13 לתצהירו טען עוה"ד כהן כי קרא את החוזה במשרדו של עוה"ד מועלם, וכי החוזה היה נראה לו סביר, כהגדרתו, אך לדבריו "אני עו"ד במקצועי אולם עיסוקי הוא בתחום הנזיקין (נזקי גוף) ואין לי מושג בתחום המקרקעין בכלל ובענייני קרקעות מנהל ו/או קרקע חקלאית בפרט, ולכן לא ידעתי שקיים הסכם נוסף בין אלון גורן לבין המנהל ובטח שלא ידעתי על סעיף 15 לחוזה...". אף עוה"ד יונגר טען כך בנוסח זהה למדי (סעיף 13 לתצהירו). לא ברור כיצד טענת התובעים 5-4, עורכי הדין בקבוצה, לפיה אין להם מושג בתחום המקרקעין, מתיישבת עם טענתם בפני יתר חברי הקבוצה כי "הם לא מכירים איזה פרקטיקה כזו". אם עורכי הדין אינם בקיאים בדיני מקרקעין, לא ברור מניין ידעו לומר כי אינם מכירים פרקטיקה במסגרתה המִנהל משיב את הקרקעות לרשותו במקרה של שינוי ייעוד (לעניין האחריות היתרה הרובצת על אדם המקבל על עצמו לתת עצה הדורשת ידיעה מקצועית, מבלי להיות בעל מקצוע בתחום, ראו, ע"א 86/76 "עמידר" החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נ' אברהם אהרון, לב(2) 337 (1978)).
בפרט נכון הדבר שעה שמר צידון העיד כי האמור בכתבה ושיחתו עם איש הנדל"ן גרמו לו להיות "מאוד מוטרד" לאחר שהבין "כי קיים סיכוי כי אכלנו אותה", ואף מר שמעוני העיד כי סבר בשעתו כי "יש סיכוי... זה יכול להיות" (שם, עמ' 1539 לפרו' שו' 9-7). התובעים ביכרו במודע לכבות את 'נורות האזהרה' הבוהקות שנדלקו בקרבם, חרף החשש הממשי שניבט בליבם של מר צידון ומר שמעוני כי הקרקע תילקח מהם חזרה למִנהל, ואף לא טרחו לבדוק העניין אצל הגורמים הרלוונטיים על אף שמדובר בבדיקות פשוטות למדי (שיחות טלפון לעוה"ד מועלם ולעוה"ד גורן, כמו גם בדיקה במשרדי רמ"י). לטעמי, אם סימני אזהרה אלו לא הובילו את התובעים לבחון העניין באמצעים פשוטים למדי, תוך בחירה מודעת להיוותר באפלה עובדתית, הדבר מלמד כי אף אם היו יודעים על סעיף 15 במועד חתימת החוזים, הם היו חותמים עליהם.