גרסתו של עוה"ד כהן, ברבדיה שונים, מעוררת קושי מתוך עצמה, ואינה מהימנה בעיניי.
כבר עמדתי על כך שמר צידון העיד כי לאחר שהבין כי קיים חשש שהמִנהל ייקח הקרקע חזרה לרשותו, בעקבות קריאת הכתבה ושיחתו עם איש מקצוע, הוא לא פנה לבחון העניין מול בא כוחם של התובעים 7-3, עוה"ד מועלם, כמו גם מול המוכר עוה"ד גורן או במשרדי רמ"י. זאת, מאחר שלדבריו, הוא לא היה "האוטוריטה הקניינית משפטית בקבוצה שלנו" (עמ' 1467 לפרו' שו' 12-11). חלף זאת, מר צידון טען כי פנה לשני עורכי הדין בקבוצה, עוה"ד כהן ועוה"ד יונגר, אשר אמרו לו "שהם לא מכירים איזה פרקטיקה כזו" (שם, עמ' 1469 שו' 18). משכך, קשה להלום טענת עוה"ד כהן בתצהירו לפיה "אין לי מושג בתחום המקרקעין...", בעוד מר צידון העיד כי עוה"ד כהן דווקא ידע לומר לחבריו בקול בוטח כי אינו מכיר "פרקטיקה כזו" שבמסגרתה הקרקע מושבת למִנהל. מי שמעיד על עצמו כי אינו יודע דבר בדיני מקרקעין, מצופה כי לא ייתן עצה הדורשת ידיעה מקצועית. ממילא, בעוד עוה"ד כהן טען כי "אין לי מושג בתחום המקרקעין...", הרי מר שמעוני דווקא העיד כי עוה"ד כהן "היה המוביל בעניינים חוזיים-קנייניים" (עמ' 1507 שו' 19).
טענתו הנוספת של עוה"ד כהן בתצהירו כי "לא ידעתי שקיים הסכם נוסף בין אלון גורן לבין המִנהל", ניגפת לעומת טענתו האחרת לפיה "קראתי את החוזה תוך כדי השהייה במשרדו של עוה"ד מועלם, והחוזה היה נראה לי סביר" (סעיף 13 לתצהירו). בחוזה הלקוני עליו חתם עוה"ד כהן נכתב במפורש, "המוכר הינו בעל זכויות החכירה מאת מנהל מקרקעי ישראל" (המבוא לחוזה), וכי "הקונה מצהיר... כי ידוע לו שהנכס הינו קרקע חקלאית..." (סעיף 5 לחוזה). בנסיבות אלה, לא ברור כיצד יכול עוה"ד כהן לטעון כי לא ידע שקיים חוזה בין הנתבעת 4 לבין המִנהל. לבד מן העובדה כי צד החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוצאותיו, ואין הוא יכול להישמע בטענה שלא ידע על מה חתם ובמה התחייב (ראה, למשל: ע"א 121/70 גלעדי נ' אוריון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כ"ה(1) 648 (1971)), הרי מר כהן הוא עורך דין בהשכלתו. חזקה עליו כי אף אם כטענתו אינו בקיא בדיני מקרקעין, הרי פשוטו של חוזה אינו יוצא מידי מקרא. עת נכתב בחוזה כי המוכר הוא בעל זכויות חכירה מאת המִנהל, בהכרח עוה"ד כהן ידע שזכויות המוכרת שאובות מזכויות החכירה בחוזה מול המִנהל.
יתר על כן. עוה"ד כהן הודה כי עובר לחתימת החוזה לא שמע על עוה"ד גורן, וממילא, לא פגש אותו. בנסיבות אלה, ניתן היה לצפות כי עוה"ד כהן יברר זהות המוכרת ויבחן מדוע נאסר עליהם להיפגש עם בעל הזכויות במוכרת. עוה"ד כהן אף הצהיר כי "הדרישה שלא לרשום את מלוא הסכום בחוזה הפריעה לי מאוד בזמנו בלשון המעטה", וכי "גם הדרישה הנוספת לביצוע התשלום עבור העסקה במזומן נראתה לי תמוהה", אך מאחר שהובהר לו ולחבריו כי מדובר בתנאי בלעדיו אין מבחינת המוכר (סעיף 10 לתצהירו), הוא "נאלץ" לחתום על החוזה בהתאם לדרישות המוכר. עולה, אפוא, כי חרף היותו עורך דין, אשר מודע היטב למשמעויות הנגזרות מדיווחי כזב לרשויות המס ומחתימה על חוזה שאינו משקף מציאות, עוה"ד כהן ביכר לחתום על החוזה "מאחר וחפצנו בביצוע העסקה כי האמנו בכדאיות הכלכלית שלה" (סעיף 11 לתצהירו). אף העובדה כי התשלום במזומן היה חריג ביותר, וכי "אני זוכר שכל הבנק עמד על הרגליים, שאל למה אני צריך את המזומן, והיה שם אירוע. אני זוכר את היום הזה טוב" (עמ' 325 לפרו' שו' 4-3), עוה"ד כהן לא הוטרד אף מכך וחתם על החוזה (לעניין הגרסאות הסותרות שהעלה עוה"ד כהן באשר לאופן התנהלות הצדדים, לרבות לעניין ספירת הכספים, ראו עוד סעיפים 61-59 לסיכומי הנתבעים 1 ו-4).