חזינו, אפוא, כי לעוה"ד גורן ולנתבעת 4, להבדיל מיתר הנתבעים, צמחה טובת הנאה מרישום הסכומים הנמוכים בחוזים לעומת הסכומים שקיבלו בפועל, וכי כתוצאה מכך התעשרו שלא כדין. לאור כל האמור, כפי שיפורט להלן, להבדיל מעוה"ד מועלם ומר דהרי, דרך הילוכו של עוה"ד גורן מוביל למסקנה כי יש לחייב אותו ואת הנתבעת 4 בסעד משפטי לטובת התובעים.
נזקם של התובעים והסעדים להם עתרו
ליבת התביעה נעוצה כאמור בטענת התובעים לפיה הנתבעים הסתירו מהם את סעיף 15 לחוזה החכירה שנכרת עם המִנהל. למול זאת, נוכחנו עד הנה כי כלל התובעים ידעו על קיומו של חוזה החכירה עובר לחתימתם על החוזים מול הנתבעת 4. ואולם, בעוד שהתובעים 7-3 ידעו אף על סעיף 15 לחוזה החכירה ועל הסיכון שהמִנהל ייקח הקרקע חזרה לרשותו, התובעים 2-1 לא ידעו על כך.
משכך הם פני הדברים, על פניו קיים קושי להלום טענת התובעים 7-3 בעניין הנזק שלכאורה נגרם להם כתוצאה מהסתרת קיומו של סעיף 15. עם זאת, מהטעמים שיפורטו להלן סבורני כי בנסיבות העניין אין לדחות תביעתם בכללותה. משנה תוקף יש למסקנה זו ביחס לתובעים 2-1, אשר מהם עוה"ד גורן הסתיר את הוראת סעיף 15 לחוזה החכירה.
אומנם, בכתב התביעה טענו עוד התובעים כי בחוזים עליהם חתמו, פורטו סכומים שאינם תואמים את הסכומים ששילמו בפועל, וכי כתוצאה מכך נמסרו דיווחי כזב לרשויות המס. ואולם, עובדות אלו היו ידועות לכלל התובעים לפני חתימת החוזים והם שיתפו עם כך פעולה. בנסיבות אלה, אין מקום לקבל טענתם כי דרך הילוכו של עוה"ד גורן בנדון עולה כדי הטעיה, עוולה נזיקית או הפרה חוזית או חוקית אחרת, מקום בו התובעים מודים כי ידעו שהסכומים שצוינו בחוזים אינם הסכומים ששילמו בפועל, וממילא, כי יימסרו דיווחי כזב לרשויות המס.
בהגיענו לכאן, נבקש ליתן הדעת לראשי הנזק להם טענו התובעים.
בכתב התביעה המתוקן טענו התובעים למספר ראשי נזק: האחד, השבת הסכום ששילמו עבור חלקות הקרקע, בניכוי הסכומים שקיבלו חזרה מהמִנהל. השני, הרווח שהיה בכוחם להפיק אילו חוזי החכירה ביחס לחלקות הקרקע לא היו כוללים את סעיף 15, או אף נזקי הסתמכות הכוללים אובדן רווחים שמקורם בהחמצת התקשרות חוזית חלופית (סעיפים 72-71 לכתב התביעה המתוקן).
דרישת הביטול וההשבה
בפתח הדברים ייאמר כי התובעים טענו כאמור לביטול החוזים, בין מחמת פגמים בכריתתם (טעות, הטעיה או עושק) ובין מחמת היותם בלתי חוקיים. ביטול החוזה משמיע חובה על כל צד להשיב למשנהו את אשר קיבל לפי החוזה, ולמצער, אם השבה בעין אינה אפשרית, לשלם את שוויו של מה שקיבל. הרציונל ברור: מאחר ששורשי חובת ההשבה נטועים בדיני עשיית עושר ולא במשפט, ממילא עם ביטול החוזה אין כל צד לחוזה רשאי עוד להחזיק את אשר קיבל מהצד שכנגד, וזאת אף אם רובץ אשם על האחר (סעיף 21 לחוק החוזים; ע"א 214/23 פרוספריטי סאל נדל"ן ייעוץ השקעות ושיווק נכסים בע"מ נ' הבניין ברח' יפו 21 ירושלים בע"מ (21.7.2024) (להלן: "עניין פרוספריטי"). בענייננו, התובעים מודים כי ההשבה "אינה מעשית כל כך במקרה דנן" (סעיף 71 לתביעה; ראו שם, סעיף 75), מאחר שהקרקע ניטלה חזרה על ידי המִנהל ואין בכוחם להשיבה לנתבעת 4 כנגד קבלת הכספים ששילמו. במובן זה, דרישת התובעים להשיב להם את הכספים ששילמו אינה מתיישבת עם חובתם להשיב את המקרקעין אשר קיבלו, והרי הלכה היא כי "מי ששילם כסף, יקבלו בחזרה בערכו הריאלי. מי שמסר נכס בעין, יקבלו בחזרה כערכו במועד השבה" (ע"א 5393/03 אברהם פרג' נ' יעל מיטל (18.1.2005) להלן: "עניין אברהם פרג'").