התובע 6, מר בניה צידון, טען בחקירתו כי התובעים תבעו "את ההפסד של משהו אלטרנטיבי שיכול להיות" (עמ' 1243 שו' 26-25). לדבריו, "אני נותן דוגמה. באותם שנים ממש, ממש באותם שנים גם בניתי שישה בתים, גם קניתי בתים בשדרות. על הכל הרווחתי בצורה יפה..." (עמ' 1244 שו' 24-22). מר צידון ביקש, אפוא, לתת "דוגמה", אך זו איננה בהכרח מייצגת את אשר היה עושה בזמן אמת. בכל מקרה, אם מר צידון מעיד על עצמו כי היה משקיע את הכסף בו רכש את המקרקעין מושא התביעה ברכישה או בבנייה של דירה בעיר שדרות, הרי לא הובאו על ידו ראיות ביחס לדירות אשר לטענתו רכש בשדרות "באותם שנים ממש", לרבות התשואות שהניב, ככל שהניב. חלף זאת, מר צידון נשען על המומחה מטעמו אשר סקר השקעות חלופיות שמר צידון כלל לא טען כי היה משקיע בהן אותה עת, באזור אחר בארץ.
התובעת 7, הגב' כרמית שמעוני, טענה בחקירתה כי בעת רכישת המקרקעין "אמרו לנו שיהיה, תהיה שמה, בנייה רוויה" (עמ' 1319 שו' 5-4). לדבריה, "אנחנו תבענו את מה שהפסדנו וגם... את הערך של זה" (שם, עמ' 1332 שו' 19-17; שם, עמ' 1337 שו' 15-14). הגב' שמעוני כהן לא ידעה לומר מה כוללים רכיבי תביעתה, וטענה כי "צריך לשאול את השמאי, אני לא יודעת" (עמ' 1334 שו' 1). כן הוסיפה כי "אני תובעת את החוסר צדק ואת הכסף שהפסדתי" (עמ' 1335 שו' 19). הגב' שמעוני כהן לא טענה אפילו פעם אחת בחקירתה כי הייתה פועלת בהתאם לאיזה מבין החלופות ששימשו יסוד לחישוב שערך המומחה מטעם התובעים. למעשה, גם בשלב זה הגב' שמעוני כהן לא נקבה בדרך החלופית המדויקת בה הייתה בוחרת להשקיע את כספה בזמן אמת.
הכשל השני
לפי שתי החלופות התובעים טענו לפיצוי כספי המבוסס על תרחישים פוטנציאליים אשר לראשון שבהם אין אחיזה אפשרית, והשני מבוסס על מקרקעין באזור אחר לחלוטין (המומחה מטעם התובעים ציין כי בחן חלופות אלו בלבד לפי דרישת ב"כ התובעים, וכי אינו יודע מדוע נדרש לעשות כן (עמ' 508 שו' 25 עד עמ' 509 שו' 1).
כך, בהתאם לחלופה הראשונה עתרו התובעים לפיצוי כאילו קיים חוזה חכירה עם המִנהל ללא סעיף 15. ואולם, הוכח כי המִנהל לא מפיק חוזים בהם סעיף 15 לא נכלל. עוה"ד רפאל חרל"פ, יועץ משפטי במרחב עסקי ירושלים של רמ"י, העיד כי כל חוזי החכירה החקלאיים כוללים תניית השבה (עמ' 270 שו' 35 עד עמ' 271 שו' 2), וכי כאשר קרקע חקלאית עוברת שינוי ייעוד, אזי בשלב המימוש רמ"י משיבה אותה לחיקה לצורך שיווקה (שם, עמ' 275 שו' 3-2). לדבריו, ככל שקרקע חקלאית עוברת שינוי ייעוד, לעולם לא יוכל החוכר המקורי לבנות עליה בהתאם לתכנית החדשה (שם, עמ' 276 שו' 12-6 ושו' 31-30).