התובעים טענו כי דרישת הפיצויים מאותה עסקה אילו סעיף 15 לא היה קיים, אינה בבחינת פיצויי קיום אלא פיצויי הסתמכות (סעיף 79 לתובעים). בכך שוגים התובעים. בהלכה הפסוקה עמד כב' בית המשפט העליון על ההבחנה שבין פיצויי קיום לבין פיצויי הסתמכות, וכך נקבע, "מטרת הפיצויים בדיני חוזים היא להעמיד את הנפגע באותו מקום שהיה עומד בו אילו קוים החוזה כהלכתו ("אינטרס הקיום" או "אינטרס הציפייה"). בצד אינטרס הקיום, מוכָר "אינטרס ההסתמכות", והפיצוי הניתן בגין אינטרס זה אומר לזכות את הנפגע ב"פיצויים שליליים", דהיינו, בפיצויים שנועדו לשפות את הנפגע, כעיקרון, על הוצאות שהוציא ועל נזקים שנגרמו לו מפאת קיום החוזה: להעמיד את הנפגע באותו מקום שהיה עומד בו לולא נכרת החוזה. אינטרס הקיום כמו צופה פני העתיד, ואילו אינטרס ההסתמכות כמו צופה פני עבר" (ע"א 3666/90 מלון צוקים בע"מ נ' עיריית נתניה, מו(4) 45, 74 (1992)).
לשון אחר. כאשר התובעים עותרים לקבלת פיצויים "של רווח מאותה עסקה (אם לא הייתה ההטעיה)" (סעיף 79 לתביעה), הם מבקשים למעשה להעמידם באותו מקום בו היו עומדים אילו קוים החוזה ללא סעיף 15. הם אינם מבקשים להעמידם באותו מקום שהיו עומדים לולא נכרת החוזה, שכן, במצב זה הם יכולים לעתור רק להוצאות שהוציאו ולנזקים שנגרמו להם, לרבות על דרך של אובדן הזדמנויות אלטרנטיבי, להבדיל מקיום העסקה המקורית בשינוי שאינו כולל את סעיף 15.
משהגענו למסקנה כי התובעים עתרו למעשה לקבלת פיצויי הסתמכות (הסכומים ששילמו עבור המקרקעין) לצד פיצויי קיום הנשענים על הרווח שהיו מפיקים מאותה עסקה אילו סעיף 15 לא היה נכלל בחוזים, הרי ברי כי פיצויי קיום ופיצויי הסתמכות אינם יכולים לשכון יחדיו כסעדים מצרפיים. בהלכה הפסוקה נקבע בהקשר זה, "שור וחמור לא יחרשו יחדיו ופיצויי הסתמכות ופיצויי קיום לא ייפסקו בחדא מחתה (ע"א 8966/08 נכסי לי נתנאל בע"מ נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקה 18 והאסמכתאות שם (2.3.2011)). זאת, למעט במקרים חריגים בהם ההתנגשות בין אינטרס ההסתמכות והקיום היא עיונית ותיאורטית בלבד ואין כפל פיצוי (ע"א 8850/10 שיר משכנות ותיקים בע"מ נ' הליגה למניעת מחלות ריאה תל-אביב [פורסם בנבו] (20.8.2013))..." (ע"א 3805/17 קיבוץ כרמים אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' אנטיפוד השקעות בע"מ (25.6.19); סעיף 4 לפסק דינו של כב' השופט עמית).