לטעמי, בענייננו, כפי שציינתי ברישא של הפרק "נזקם של התובעים והסעדים להם עתרו", יישום הוראת סעיף 21 וסעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות) ולחלופין יישום סעיף 31 לחוק החוזים, מוביל למסקנה כי יש לסטות מדרישת ההדדיות של ההשבה.
לאמור, לפי סעיף 21 לחוק החוזים על כל אחד מהתובעים להשיב לנתבעת 4 "שוויו של מה שקיבל" (כך גם לפי סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות); השוו עוד: סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979). הכלל הוא השבה בעקבות בטלות חוזה, ומתחתיה ניצבות שתי האפשרויות האחרות, פטור מהשבה וקיום חיובים, ביחס אופקי (ע"א 701/87 ביהם נ' בן יוסף, פ"ד מד(1) 4, 17 (1989); עניין טנדלר). בענייננו, לאור עיקרון ההשבה, כל אחד מהתובעים קיבל מהמִנהל סכום פיצוי מסוים וכן זכות ייזום אותה מימש (חקירת עוה"ד חרל"פ, עמ' 289 שו' 12-3). זהו השווי הכלכלי של המשאב או של טובת ההנאה שהפיקו התובעים מחלקות הקרקע שקיבלו. לפיכך, כל אחד מהתובעים חייב להשיב לנתבעת 4 את שווים המצטבר של הפיצוי וזכות הייזום שקיבל (להלן: "הסכום המצטבר"), ולמעשה, לקזז את הסכום המצטבר מהסכום שכל אחד מהתובעים שילם לנתבעת 4 באמצעות עוה"ד גורן.
לפי סעיף 31 לחוק החוזים בית המשפט רשאי כאמור לפטור צד מחובת ההשבה, כולה או חלקה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון. במקרה דנא, לאחר שחלקות הקרקע ניטלו על ידי המִנהל, הרי בשים לב להתנהלותו של עוה"ד גורן כמתואר לעיל, סבורני כי אין הצדקה לחייב את התובעים להשיב לנתבעת 4 (ולעוה"ד גורן) דבר, זולת קיזוז הסכום המצטבר מהסכום שהנתבעת 4 ועוה"ד גורן נדרשים להשיב לכל אחד מהתובעים. למען שלמות התמונה, יוער כי מנגד אין לומר שהתובעים פטורים מקיזוז הסכום המצטבר, שכן, התנהגותם בעת חתימת החוזים, מידת האשמה שדבקה אף בהם והרצון שלא יצאו חוטאים נשכרים, משרתים מסקנה זו.
בהקשר זה יצוין עוד כי התובעים ביצעו הליך גילוי מרצון, כאשר לטענתם עשו כן משום ש"כל אחד מהתובעים הביע חרטה מלאה..." (סעיף 137(ג) לסיכומיהם; ראו עוד טענת עוה"ד כהן כי הליך הגילוי מרצון היה בגדר "חזרה בתשובה" - עמ' 322 שו' 9; טענת הגב' וישיובסקי בעמ' 1106 שו' 15-14). לטענה זו אין אחיזה במציאות. התובעים ביצעו הליך של גילוי מרצון על מנת לאפשר את הגשת התביעה ולא בעקבות הרהורי חרטה על מעשיהם הנפסדים. עוה"ד יונגר עצמו הודה, "רובנו לא רצינו" לבצע הליך גילוי מרצון, ואולם, לדבריו, בשנת 2018 מר הורביץ עדכן את יתר התובעים כי בדעתו לעשות הליך של גילוי מרצון, "ואז ממילא ידענו שהכל ייפתח, אז כן, אז הצטרפנו" (עמ' 205 שו' 24-21). לשון אחר, התובעים מעולם לא רצו לבצע הליך של גילוי רצון, אלא שלאחר שמר הורביץ הבהיר להם כי בדעתו לבצע הליך גילוי מרצון, יתר התובעים חששו כי בעקבות זאת רשויות המס עלולות להגיע אף אליהם. על כן, החלו בנקיטת הליך גילוי מרצון. מר אליה שמעוני הודה עוד בחקירתו כי בא כוחם, עוה"ד וייס, הציב בפניהם תנאי לפיו "אני לא אפעל אם לא תעשו גילוי" (עמ' 1574 שו' 10; ראו גם עדות מר אטיאס בעמ' 1036 שו' 1). דהיינו, לא הרהורי חרטה ולא משאלת לב שזדונות ייהפכו לזכויות, אלא תנאי פרגמטי שהיווה מחסום להפעלת שיקול דעת בא כוחם עובר להגשת כתב התביעה. אם היו התובעים מביעים חרטה ואם אומנם נכוחים דבריו של עוה"ד יונגר כי "מ-2011 אני לא ישן בלילה" (עמ' 188 שו' 8-7), חזקה כי התובעים היו מבצעים הליך של גילוי מרצון בסמוך לשנת 2011, מועד ביצוע העבירה על ידם, ולא בחלוף כשבע שנים, בסמוך לפני התיישנות התביעה.