טענה זו של הנתבעות אכן עלתה מעדויות מר רחמין ומר דוד (ראו עמודים 61-60 לתמליל הדיון מיום 10.9.25, ובייחוד עמוד 61 שורות 13-1; וכן שם עמודים 77-75, ובייחוד עמוד 77 שורות 32-30). עם זאת, בצדק טענו התובעים כי היא הועלתה באופן מפתיע, ובמהלך עדותם של השניים בחקירה ראשית מטעם הנתבעות, כך שהתובעים לא יכלו להיערך אליה ולנסות לערער עליה באמצעות נקיטת הליכים מקדמיים והגשת ראיות. ודוקו: בסעיפים 36-35 לכתב התביעה התובעים התייחסו במפורש למועד סיום השלד כמועד הרלוונטי לעניין הפעימה הראשונה של החלק השלישי של ההלוואה (גם אם בהקשר אחר). למרות זאת, הנתבעות לא טענו שזהו אינו המועד הרלוונטי: לא בכתב ההגנה, ואף לא בתצהיר בעז ברזלי מטעם המלוות.[14] זאת כאשר מדובר בטענה עובדתית, המתייחסת להסכמה מאוחרת המשנה את ההסכמה הכתובה שבהסכם השני, שמצופה היה להעלותה מבעוד מועד.
במסגרת הסיכומים, לא היה בפי באי הכוח הנתבעות הסבר הולם להתנהלות דיונית זו, ולטענה כי מדובר ב"הרחבת חזית" מובהקת (ראו סיכומי הנתבעות בעמוד 28 לתמליל הדיון מיום 18.9.25, שורות 35-22). לפיכך, הגם שייתכן שיש ממש בטענת הנתבעות לגופה, לא ניתן להישמע לה. מתן אפשרות לנתבעות להעלות את הטענה בשלב זה פוגע בתובעים, שכאמור לא התאפשר להם להיערך מראש כדי להתמודד עמה, ועלול לתמרץ התנהלות שבסופו של דבר תפגע ביעילות דיונית, בהגינות דיונית, וביכולת בירור העובדות (ראו למשל: רע"א 8600/12 שירותי בריאות כללית נ' משטה, פיסקה 7 (3.2.2013)). ממילא, אין צורך לדון בשאלה האם הוועד היה מוסמך להסכים בשם חברי הקבוצה על שינוי מועד החיוב בריבית מכוח ההסכם השני (לעניין זה השוו לשאלת הסמכות לחתום על כתב ויתור הטענות, שתידון בפיסקה 104 ואילך להלן).
- טענה חלופית שהעלו הנתבעות היא כי בשים לב לכך שהעיכוב בהשלמת השלד נבע מקיומו של צו הפסקת עבודה, לצורך הוספת הריבית הנוספת די ב"מועד בו השלד גמור ברובו המכריע...", כך ש"גמר שלד זה גם 39.2", ולא רק 40% מהעבודות כמקובל (סיכומי הנתבעות בעמוד 29 לתמליל הדיון מיום 18.9.25, שורות 27-25).
איני סבור שיש לקבל את הטענה. גם אם ניתן להבין את הקושי שיצר צו הפסקת העבודה מבחינת הצדדים, לטעמי אין לקרוא להסכם את מה שלא נאמר בו, היינו ש"סיום השלד" חל גם כאשר השלד לא הסתיים. עניין זה אף מצריך להידרש לשאלה על מי מוטל הסיכון בגין הוצאת צו ההפסקה, שלגביה לא הוגשו ראיות (ויש לזכור כי הנתבעות בחרו שלא להגיש מראש תצהיר מטעם הקבלנית). זאת ועוד, קבלת טענת הנתבעות תעורר את השאלה מתי המצב היה קרוב דיו לסיום השלד כך שניתן היה לראות בו סיום ממש אשר נמנע רק בשל הצו. שאלה זו טעונה הגשת ראיות ושמיעת טיעונים, ובכל מקרה היא תיצור חוסר וודאות ביחס להסכמה הברורה שבהסכם.
- טענה שנייה שהעלו הנתבעות מופנית כלפי שיעור ריבית הפיגורים החל על מסגרת האשראי ועלויות הבצ"מ לאחר חלוף המועד לפירעונם. המומחה סבר כי שיעור זה עומד על 7% לשנה, ואילו לשיטת הנתבעות השיעור צריך להיות 18% כאמור. כדי להידרש לטענה, יש לסקור אילו מהוראות ההסכם השני בנוגע לריביות פיגורים.
סעיף 3.3.1 כולל כאמור את ההסכמות הספציפיות בנוגע למסגרת האשראי ועלויות הבצ"מ, ובמסגרתו קיימת התייחסות גם למועד הפירעון ולריבית בגין אי פירעון במועד. כך, סעיף 3.3.1.5 קובע כי הסכומים ייפרעו 30 יום ממועד סיום השלד (החלופה שעניינה קבלת מימון אחר אינה מענייננו), וסעיף 3.3.1.6 - שאליו התייחסתי לעיל גם בנוגע לשאלת מועד הפירעון - קובע כי "ככל ומסגרת האשראי ועלויות הבצ"מ לא יסולקו במועד סיום השלד... סכומים אלו יישאו ריבית שנתית קבועה של 7% עד למועד התשלום בפועל" (ההדגשה הוספה).