למעט עבודות השטחים הציבוריים הפתוחים (להלן: השצ"פ) אותם [ת]בצע הקבל[נית] בתמורה נפרדת ובתוספת תשלום וזאת עם סיום עבודות השצ"פ ו/או במעמד טופס 4 לפי המוקדם מביניהם (ההדגשה במקור).
הנה כי כן: בניגוד לטענת הנתבעות, ההסכם קובע במפורש כי הקבלנית תבצע את עבודות הפיתוח הסביבתי. הסכמה זו היא גם סבירה נוכח מחויבות הקבלנית להשלים את המיזם באמצעות קבלת טופס אישור אכלוס (ואף תעודת גמר), שעבודות הפיתוח הסביבתי עלולות להיות תנאי לו, כפי שקרה בפועל. מנגד, בהסכם לא נקבעה התמורה עבור ביצוע העבודות, ולא צוין גם כי הוא כלל תוכניות לביצוען (וראו בעניין זה את עדות מר רחמין בעמוד 62 לתמליל הדיון מיום 10.9.25 שורות 4-3 ועדות מר דוד בעמודים 79-78).
- נוכח הוראות ההסכם, מצופה היה שהקבלנית תפעל מבעוד מועד אל מול חברי הקבוצה, כדי להסדיר את הטעון הסדרה, על מנת שתוכל לעמוד במחויבויותיה לבצע את עבודות הפיתוח הסביבתי, ולהביא לקבלת אישור אכלוס ותעודת גמר במועד. בפועל, כך נראה, הקבלנית לא ראתה עניין זה כחלק ממחויבויותיה, ולא הציפה בפני חברי הקבוצה את הצורך לקדמו למקרה שבו העירייה תעמוד על ביצוע עבודות הפיתוח כתנאי למתן אישור אכלוס (וראו עדות מר דוד בעמוד 90 לתמליל הדיון מיום 10.9.25, בנוגע להפתעת ועד הקבוצה בעת שגילו כי לשם קבלת אישור אכלוס לא די בחילוט הערבות שהופקדה לשם ביצוע עבודות הפיתוח, אלא נדרש לבצען בפועל).
מאידך גיסא, חברי הקבוצה אמורים היו להיות מודעים לחובה לבצע את עבודות הפיתוח הסביבתי מכוח התוכנית, וכן לכך שבמסגרת ההסכם השלישי עניין זה לא הוסדר באופן ממצה. בנסיבות אלה, מצופה היה כי הם יפעלו מצידם על מנת להסדיר את הטעון הסדרה לצורך קידום עבודות הפיתוח, ובכלל זה הגעה להסכמה נוספת עם הקבלנית בנוגע לתמורה עבורן, הסדרת המימון, ועריכת תוכניות לביצוע העבודות. זאת למקרה שבו הרשות אכן תעמוד על ביצוע עבודות הפיתוח בפועל.
- לולא כתב ויתור הטענות, היה מקום להכריע בשאלת חלוקת האחריות בין הצדדים ביחס לעיכוב ולהשלכותיו. אלא שנוכח מסקנתי בעניין כתב הוויתור, אין צורך בהכרעה כזו. יתר על כן: המסקנה כי האחריות אינה מוטלת על צד אחד בלבד, יכולה להסביר את הרקע לאמור בכתב הוויתור שעליו חתמו הצדדים, שבו הצהירו שניהם כי "עי[כ]ובים נבעו גם מסיבות שבשליטת הקבל[נית] וגם מסיבות שבשליטת הקבוצה".[19]
- המסקנה היא אפוא שאין מקום לנכות מסכומי החוב של התובעים לנתבעות חובות נגדיים כלשהם בגין עיכוב בסיום המיזם, ואין להימנע מהוספת ריבית עבור תקופת העיכוב.
ה(4) ריבית עבור התקופה שמשנת 2019 ועד היום
- כפי שכבר צוין, אישור האכלוס ניתן ביום 19.5.19. זמן קצר לאחר מכן הציגו הנתבעות בפני ועד הקבוצה את חישוב החוב נכון ליום 31.5.19 לפי שיטתן (ראו סעיף 12 לתצהיר בעז ברזלי מטעם המלוות). לאחר בדיקות שנמשכו כשנה (ראו גם סעיף 26 לתצהיר תובע 1) הוצאה ביום 24.6.20 הכרטסת שנזכרה לעיל, אשר כללה את סכום החוב של כל חבר לצורך הסרת השעבוד על חלקו.
- התובעים טענו כאמור כי אין לחייבם בריבית לתקופה שמסיום המיזם, שכן הם ניסו לקבל מן הנתבעות פירוט בנוגע ליתרת חובותיהם כדי שיוכלו לפורעה, אולם אלו התנהלו כלפיהם בשרירותיות, מסרו להם סכומים מופרכים שעליהם לשלם לשם הסרת השעבוד. בכך, כך נטען, סיכלו הנתבעות את אפשרות מכירת הדירות ופירעון החובות, מתוך מטרה להשיא את סכומי החוב באמצעות חלוף הזמן. הועלו גם טענות קונקרטיות נוספות (ראו סיכומי התובעים בעמוד 10 לתמליל הדיון מיום 18.9.25).
- הנתבעות מצידן טענו כי עד ליום 24.6.20 ממילא לא ניתן היה ליתן פירוט יתרת חובות לכל חבר קבוצה, שכן הוועד לא חתם על כרטסת המפרטת את החוב של כל חבר. בנוגע לתקופה שלאחר מכן נטען כי תובעים 6 ו-7 כלל לא הגישו תצהירים ולא הציגו תיעוד בנוגע לבקשה לקבל פירוט יתרת חוב; כי טענת תובע 2 בדבר בקשת פירוט יתרת חוב לא גובתה בתיעוד מתאים; וכי תובעים 1 ו-4-3 נמנעו מלפרוע את יתרת חובם על פי המכתבים שקיבלו ללא הצדקה (ראו סיכומי הנתבעות בעמוד 34 לתמליל הדיון מיום 18.9.25 שורה 26 עד עמוד 35 שורה 11).
- אכן, כטענת הנתבעות, רק ביום 24.6.20 חתם הוועד על הכרטסת, שהיא המחייבת לצורך הסרת השעבוד מכוח סעיף 6.6 להסכם השני. לפיכך, עד לאותו מועד חל משטר החבות יחד ולחוד גם לעניין הסרת השעבוד, כך שהנתבעות לא נדרשו לספק יתרת חוב פרטנית לכל חבר קבוצה ואף לא היו יכולות לעשות כן (ראו מסקנותיי בפיסקאות 47-48 לעיל).
- עם זאת, מאותו מועד ואילך היה על הנתבעות לפעול בעניין הסרת השעבוד בהתאם להוראות ההסכמים.
לעניין הסרת השעבוד בגין החוב מכוח ההסכם השני, הרי שהכרטסת מחייבת מכוח סעיף 6.6 להסכם. לפיכך, היה על הנתבעות להסיר את השעבוד בתשלום החוב הפרטני מכוח ההסכם השני, וזאת תוך שמירה על הטענות ההדדיות בנוגע לחבות כל חבר קבוצה ביתרת החוב הכוללת במישור המהותי.