לעניין הסרת השעבוד מכוח ההסכם הראשון, הרי שלשיטתי היה על הנתבעות להסירו ללא תנאי. על פי ההסכם הראשון, כלל לא אמור היה להירשם שעבוד להבטחת החוב מכוחו (פיסקה 6 לעיל). אמנם, השעבוד נרשם על פי שטר שעליו חתם הנאמן של חברי הקבוצה בשמם, מכוח ייפוי כוח בלתי חוזר שנתנו לו (ראו נספח 10 לתצהיר בעז ברזלי מטעם המלוות), אך לא הוברר כיצד הדבר עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם הראשון, וממילא לא הוכח שהרישום היה כדין (ראו עדות הנאמן בעמוד 2 לתמליל הדיון מיום 10.9.25 שורות 36-32 ועמוד 38 שורות 31-1). פגם זה, אם קיים, רובץ גם לפתח הנתבעות, שכן החברה המלווה הייתה הצד השני להסכם. לפיכך, הנתבעות כלל לא אמורות היו להתנות את הסרת השעבוד בתשלום החוב מכוח ההסכם הראשון. בכל מקרה, גם אם הנתבעות רשאיות היו לעשות כן, סכום החוב מכוח הסכם זה צריך היה להיות מחושב על פי הוראות חוק אשראי הוגן.
- הנה כי כן: על פי ההסכמים, השעבוד על זכויותיו של כל חבר קבוצה אמור היה להימחק עם תשלום הסכום שיְיוּחס לו בכרטסת, ובגין החוב מכוח ההסכם השני בלבד. זאת מבלי לגרוע מן הטענות לחבות יחד ולחוד במישור המהותי ביחס לחוב הכולל מכוח שני ההסכמים, ובכפוף להוראות חוק אשראי הוגן.
- בפועל, הראיות מלמדות כי הנתבעות לא פעלו בעניין זה בהתאם להוראות ההסכמים והדין:
ראשית, הנתבעות דרשו כתנאי להסרת השעבוד גם פירעון של מלוא החוב מכוח ההסכם הראשון (וראו גם עדות בעז ברזלי מטעם המלוות, עמוד 49 לתמליל הדיון מיום 10.9.25 שורות 27-24). אמנם, החוב בכרטסת כלל גם חלוקה של החוב מכוח ההסכם הראשון, אולם עובדה זו לא הקנתה לנתבעות זכות לפעול בחריגה מהוראות ההסכמים, והן לא היו זכאיות לדרוש אפילו את תשלום החלק היחסי בחוב זה כתנאי להסרת השעבוד. אדרבה, מצופה היה כי הנתבעות תסבנה את תשומת לב הוועד לכך שיש לחלק את החוב מכוח ההסכם השני בלבד, כדי שהן תוכלנה לפעול בהתאם להוראות ההסכמים. קל וחומר שהנתבעות לא היו רשאיות להתנות את הסרת השעבוד בתשלום מלוא החוב של חברי הקבוצה מכוח ההסכם הראשון, שכלל לא נכלל בכרטסת.
שנית, הסכום שנדרש לשם פירעון החוב מכוח ההסכם הראשון כלל ריבית בשיעור העולה על המותר על פי הוראות חוק אשראי הוגן, באופן שהביא לכך שהדרישה הייתה גבוהה בכ-20% מהסכום המרבי על פי החוק (ראו השוואת הסכומים בעמודים 20 ו-43 לחוות דעת המומחה).
- וביתר פירוט: כאשר ביקש תובע 1 "מכתב כוונות" שיבטיח את הסרת השעבוד כנגד תשלום, השיב בא כוח הנתבעות כי החוב הישיר על פי הכרטסת עומד על 793,515 ₪ (לאחר ניכוי סכומים ששולמו), וכי קיים "חוב עקיף בשל החבות של כל הלווים כולם יחד וכל אחד לחוד - סכום העולה על שווי הדירה" בלא לנקוב בסכום (נספח 18 לתצהיר תובע 1).
בהמשך נשלח לתובע 1 "מכתב כוונות" שלפיו עם קבלת סך 1,200,000 ₪, יוסר השעבוד, אך לא ניתן כל הסבר למקור הסכום. ודוקו: מדובר בסכום עגול באופן מעורר תמיהה; הוא גבוה משמעותית מן היתרה שיוחסה לתובע 1 בכרטסת, הכוללת את חלקו היחסי בחובות מכוח שני ההסכמים; והוא לבטח גבוה מחלקו היחסי בחוב מכוח ההסכם השני, שרק אותו ניתן היה לדרוש לשם הסרת השעבוד. לא זו בלבד, אלא שהמכתב מתייחס ללא הבחנה הן לשעבוד מכוח ההסכם הראשון והן לשעבוד מכוח ההסכם השני (נספח 19 לאותו תצהיר, וראו עדות בעז ברזילי מטעם המלוות בעמוד 51 לתמליל הדיון מיום 10.9.25).