כמו כן ביום 23.11.20, בעקבות הליך משפטי שנקט תובע 1, כאמור בפיסקה 16 לעיל, נשלח לו מכתב הבהרה בנוגע ליתרת החוב. במכתב זה צוין, בין היתר, כי היו שני בעלי דירות שהמלוות העבירו להם "מכתבי כוונות" שבהם הן התחייבו להסיר את השעבוד אם ישולם החוב שיוחס להם בכרטסת, בכפוף לכך שיירשם שעבוד מדרגה שנייה לגבי יתרת החוב הכולל (נספח 20 לתצהיר). לא הובהר מה מנע ליתן לתובע 1 לכל הפחות מכתב דומה.
- אשר לתובע 2, הרי שבסעיף 9 לתצהירו טען תובע זה כי גם הוא עתר לקבלת "מכתב כוונות" לרבות באמצעות עורך דין, כדי לנטול הלוואה תוך שעבוד דירתו ולפרוע את חובו. תובע 2 חזר על כך בעדותו, ואז גם ציין שבשלב מסוים התכוון למכור את הדירה אך התנהלות הנתבעות מנעה זאת (ראו עמודים 19-18 לתמליל הדיון מיום 10.9.25). אמנם, תובע 2 לא הציג את מכתב הדרישה עצמו, והדבר תמוה במיוחד שכן הוצג מכתב של אותו עורך דין בשם תובע 1, אולם על יסוד התרשמותי מעדות התובע סבורני כי הוכח במידה הנדרשת במשפט אזרחי, גם אם באופן גבולי ביותר, שהתובע ביקש "מכתב כוונות".
מכל מקום, הדעת נותנת כי לו היה ניתן לתובע מכתב כזה, הרי שבדומה למכתב שניתן לתובע 1 הייתה כלולה בו דרישה לתשלום חוב העולה על החלק היחסי של תובע 2 בחוב מכוח ההסכם השני, ואף מגלם ריביות העולות על המותר על פי חוק אשראי הוגן.
- תובע 3 (שתובעת 4 היא רעייתו) ציין בתצהירו כי בחודש ינואר 2022 פנה "פעם נוספת" כדי לבקש "מכתב כוונות", אך לא פירט מה היו הפעמים הקודמות (סעיף 6 לתצהיר). בעדותו שב וטען תובע 3 שביקש מכתב כאמור עוד קודם לכן (עמוד 26 לתמליל הדיון מיום 10.9.25).
מכל מקום, מהמכתב שנשלח לתובע זה בינואר 2022 עלה כי המלוות היו נכונות להסיר את השעבוד מכוח ההסכם השני בתשלום סך 1,514,179 ₪ שהוא יתרת חלקו היחסי בחוב על פי הסכם זה, ואת השעבוד מכוח ההסכם הראשון בתשלום מלוא יתרת החוב של חברי הקבוצה על פי הסכם זה, בסך 189,739 ₪ (נספח 1 לתצהיר תובע 3; יוער כי על פי הכרטסת, סכום החוב שיוחס לתובע 3 מכוח שני ההסכמים היה רק 1,050,140, ולא הובהר אם עלייה כה גדולה בסכום החוב מכוח ההסכם השני כאמור במכתב מינואר 2022 נובעת רק מחלוף הזמן).
כאמור, לטעמי התניית הסרת השעבוד בתשלום חוב מכוח ההסכם הראשון אינה עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכמים, ולבטח לא כאשר הדרישה היא לתשלום מלוא החוב והוא אף מחושב תוך חריגה מהוראות חוק אשראי הוגן.
- אשר לתובעים 7-6, הרי שהם לא העידו ולא הוצגו דרישות מטעמם ל"מכתב כוונות". עם זאת, תובעת 7 היא אחותה של תובעת 4, וגם תובע 6, שנמסר כי הוא אדם מבוגר, נתפס על ידי הנתבעות עצמן כמי שקשור במשפחת תובעים 4-1 (ראו עדות נציג המלוות בעז ברזלי בעמוד 52 לתמליל הדיון מיום 10.9.25 שורות 10-9). הדעת נותנת, אפוא, כי גישת הנתבעות, כפי שהתבטאה בתשובותיהם לתובעים 1 ו-3, הגיעה לידיעתם של תובעים 6 ו-7 והשפיעה על מהלכיהם.
- אוסיף כי מעדות נציג המלוות עצמו עלה שהנתבעות הערימו על התובעים קשיים שאותם לא הערימו על חברי קבוצה אחרים (שם). הסתייגות הנציג מן התובעים ניכרה גם בחלקים אחרים של העדות, על רקע טענתו שמדובר ב"אופוזיציה" אשר נוקטת "מלחמת עולם" (עמוד 53 לתמליל שורות 27-16). איני מביע עמדה בשאלת ההתנהלות ההדדית והאחריות למערכת היחסים שנוצרה, וגם לא בשאלה האם השוני בהתנהלות כלפי התובעים ביחס לחברי קבוצה אחרים מעורר קושי עצמאי. כמו כן אני נכון להניח שהנתבעות סברו שהן פועלות מול התובעים בהתאם לזכויותיהן על פי ההסכמים. הבאתי עניין זה רק משום שהוא עשוי להסביר מדוע הנתבעות לא יצאו מגדרן כדי לדקדק בזכויות התובעים מכוח ההסכמים ולוודא שהן פועלות בהתאם להם, והדבר גרם לכך שהן אכן לא פעלו כך.
- בעניין הסרת השעבודים הנתבעות התנהלו, אפוא, בניגוד להוראות ההסכמים והדין, שכן הן דרשו לשלם לא רק את החלק היחסי של כל תובע בחוב מכוח ההסכם השני, אלא גם סכומים נוספים (לרבות כאלה העולים על שווי הדירות). נוכח דרישה זו, אין זה מפתיע כי התובעים לא היו יכולים לבצע בדירותיהם עסקאות שתאפשרנה להם לפרוע את החובות לנתבעות, בין עסקת מכירה ובין עסקת נטילת הלוואה תוך שעבוד הדירה.
- מה ההשלכה של התנהלות הנתבעות שלא בהתאם להסכמים? מכוח העיקרון של "השבת המצב לקדמותו", על הנתבעות להעמיד את התובעים במצב שבו היו מצויים לו הן פעלו כנדרש (השוו לסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). על התובעים להוכיח מהו מצב זה בדרגה של "וודאות סבירה" בלבד (ראו למשל ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 810 (1981)).
- במקרה שכאן, נראה כי לו היו הנתבעות מאפשרות את הסרת השעבוד באמצעות תשלום החלק היחסי של כל תובע בחוב מכוח הסכם השני, כלל התובעים היו מבצעים בדירתם עסקה שהייתה מאפשרת להם לפרוע את חובותיהם היחסיים לנתבעות על פי האמור בכרטסת שעליה חתם הוועד (לרבות החוב המיוחס לכל תובע מכוח ההסכם הראשון). זאת ולו כדי להפסיק את חיובם בסכומי ריבית גבוהים במיוחד מכוח ההסכמים, ומבלי לגרוע מזכותם להעלות טענות כנגד גובה החובות במישור המהותי. לא בכדי כך פעלו רוב מוחלט של חברי הקבוצה האחרים, ואין סיבה להניח שדווקא התובעים היו פועלים אחרת.
- בעניינם של תובעים 4-1 מסקנה משוערת זו נתמכת בראיות קונקרטיות:
תובע 1 מכר את דירתו וביקש לקבל "מכתב כוונות". משמעותו של מכתב כזה הייתה כי החוב המיוחס לתובע 1 מכוח ההסכם השני, שהוא המובטח בשעבוד, היה נפרע בתשלום ישיר מאת המוכר או הגורם המממן את העסקה. לא זו בלבד, אלא שנראה כי תובע 1 ביקש לפרוע את מלוא חובו היחסי לנתבעות (ראו נספחים 18-15 לתצהירו);