תובע 2 הצהיר כי ביקש לנטול הלוואה תוך שעבוד דירתו, כדי לשלם לנתבעות (סעיף 9 לתצהיר);
ותובע 3 הצהיר כי ביקש למכור את דירתו (יחד עם רעייתו תובעת 4) ולשם כך רצה לקבל "מכתב כוונות" (סעיף 6 לתצהיר ועמוד 26 לתמליל הדיון מיום 10.9.25 וראו גם בהמשך שם).
- באמור לעיל די כדי להוכיח במידה של "וודאות סבירה" כי לולא התנהלות הנתבעות, התובעים היו פורעים את החלק המיוחס להם בחובות בהתאם לכרטסת, בין באמצעות מכירת דירותיהם ובין באמצעות נטילת הלוואה תוך שעבוד הדירות, מבלי לגרוע מטענותיהם בנוגע לגובה החובות לגופן. בהעדר ראיות קונקרטיות לגבי המועד שבו היה פורע כל תובע את החובות המיוחסים לו, יש להניח כי מועד זה היה בסמוך לאחר הוצאת הכרטסת, ובחישוב זמן ההתארגנות הנדרש ועל דרך האומדן יונח כי מדובר ב-30 ימים לאחר מכן (וראו נספחים 17-16 לתצהיר תובע 1, שמהם עלה הוא פנה לנתבעות עוד קודם לכן, וכבר בחודש פברואר 2020).
- לעומת זאת, איני סבור שהוכח במידה הנדרשת כי התובעים היו פורעים גם את החוב שנדרש מהם בגין חבותם יחד ולחוד ביתרת החוב הכוללת. לעניין זה אפנה לדברי תובע 1, שבהתנהלותו מול הנתבעות כתב "לא מעניין אותי מהקבוצה ואני לא קשור אליהם. יש כבר רישום בטאבו", וכן "[]אני לא חלק מ[ה]קבוצה" (נספח 16 לתצהיר תובע 1). כמו כן אפנה לדברי תובע 3, שגם בעדותו בהליך שכאן התקומם נגד חבות זו (ראו עמודים 28-27 לתמליל הדיון מיום 10.9.25).
- לפיכך, הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מהתנהלות הנתבעות הוא המשך חיובם בריביות עבור סכומי החוב שיוחסו להם בכרטסת, ושאותם הונח כי היו פורעים לולא אותה התנהלות. יש לפצות את התובעים על נזק זה, או במקרה שכאן למנוע מראש את היווצרותו באמצעות הקביעה שהם לא יחובו בריביות עבור סכומים אלה.
- המסקנה היא שיש לחייב את התובעים בריביות בהתאם להסכמים ולחוק אשראי הוגן, כאמור לעיל, עבור מלוא סכומי החוב הכולל מכוח שני ההסכמים אך זאת בשני סייגים: יש כמובן להפסיק את החיוב בריביות עבור כל סכום שנפרע על ידי חברי קבוצה אחרים במועד פירעונו; ואת החיוב בריביות עבור הסכומים שיוחסו לתובעים בכרטסת יש להפסיק מיום 24.7.20 ואילך. חישוב באופן זה יעמיד את התובעים במצב המשוער שבו היו מצויים לו פעלו הנתבעות בהתאם להסכמים, והתובעים היו פורעים את הסכומים שיוחסו להם ולא משלמים עבורם ריביות, כמו מרבית חברי הקבוצה (תוך שמירת טענותיהם לגבי גובה החובות במישור המהותי).
- יוער כי באופן עקרוני, הניסיון להעמיד את התובעים במצב שבו היו מצויים לו פעלו הנתבעות על פי ההסכמים, היה מצדיק לנכות מן הנזק שנגרם להם את שוויין הכלכלי של ההטבות שצמחו להם (ראו ע"א 4232/13 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נ' בלום, פיסקה 32 (29.1.2015)). כך, למשל, משלא התאפשר לתובעים למכור את דירותיהם כדי לפרוע את החוב לנתבעות, הם הוסיפו להחזיק בהן לתקופה נוספת; ומשלא התאפשר להם לנטול הלוואות לצורך הפירעון, הם לא נדרשו לשאת בעלויות הלוואות כאלה. אלא שהנתבעות לא הביאו ראיות בעניינים הנזכרים ולא העלו אותן בטיעון סדור ומפורט, ולפיכך, איני סבור שניתן להתחשב בהם (לכך שהנטל בעניין הוא על הנתבעות, ראו דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד' 719-714 (2011); והשוו: ע"א 5655/91 מדינת ישראל נ' לוי, פיסקה 16 (11.2.1997)).
ו. סיכום והוצאות משפט
- מן המקובץ עולה אפוא כי התובעים חבים יחד ולחוד בכל יתרת סכומי ההלוואות מכוח ההסכם הראשון וההסכם השני.
- התובעים אינם זכאים לקזז סכומים כלשהם בגין חוב נטען של הקבלנית בשל איחור במסירה, אולם הם זכאים לנכות מסכומי החוב הכולל את הריבית על פי דין החלה על סכומים שחברי הקבוצה היו זכאים לעכב, וזאת ביחס לתקופה שממועד העברת כל סכום וסכום ועד לקבלת אישור האכלוס (פיסקה 91 לעיל).
- לעניין חישוב סכומי החוב בגין ההלוואות על חלקיהן השונים, הרי ששיעורי הריביות ומועדי תחילתן הם בהתאם לאמור בחוות דעת המומחה, למעט לגבי סך 18,000 ₪ שאת הריבית עבורו יש לחשב בהתאם לשיעור הריבית על החלק הראשון של ההלוואה מכוח ההסכם השני ולא כפי שחושב (פיסקה 68 לעיל).
- את הריביות עבור ההלוואות על חלקיהן השונים יש להוסיף על מלוא סכומי החוב הכולל מכוח שני ההסכמים, תוך הפסקת החיוב בריביות עבור כל סכום שנפרע על ידי חברי קבוצה אחרים במועד פירעונו. כמו כן את הריביות עבור הסכומים שיוחסו לתובעים בכרטסת יש להפסיק מיום 24.7.20 ואילך.
- מן האמור גם עולה כי מימוש השעבודים יוכל להיעשות רק ביחס ליתרת החוב שמכוח ההסכם השני.
- מבחינת הוצאות המשפט, הרי שיש להתחשב, בין היתר, "בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש" (תקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). כמו כן ניתן להטיל הוצאות בשל הארכת הליך שלא לצורך (תקנה 156).
- במקרה שכאן, הרי שחלק ניכר מטענות התובעים לא התקבלו: כך בין היתר הטענה בנוגע להיותה של חבותם לחוד; כך הטענה בנוגע לגובה הסכומים שהועמדו כהלוואות (אשר הייתה אחת מן הטענות העיקריות שביסוד התובענה במקורה); וכך הטענה בנוגע לחוב של הקבלנית כלפיהם.
עם זאת, גם עמדת הנתבעות לא נתקבלה במלואה: כך בין היתר הטענה בנוגע להפרדה בין הנתבעות לבין עצמן; כך הטענה בנוגע לסכומי החוב הכולל, לרבות בגין הפרה של הוראות חוק אשראי הוגן; וכך הטענה בנוגע לחיוב בריבית לתקופה שמיום 24.7.20 עד היום עבור מלוא היתרה, שלפי העולה מחוות הדעת היא בעלת משמעות כספית ניכרת. אוסיף כי הגם שלבסוף עמדת הנתבעות נתקבלה בנוגע לסכומים שהועמדו כהלוואה מכוח ההסכם השני, התנהלותן מראש לא הקלה על הניסיון לברר את היקף הסכומים, ואפילו המסמכים שהן הציגו במהלך ההליך עצמו עוררו אי בהירויות (ראו פיסקה 9 להחלטה מיום 3.7.24).