... בבואנו ליישם עקרונות אלה ולאתר את אומד דעת הצדדים, שמור ללשון החוזה תפקיד מרכזי וחשוב בתהליך הפרשני. אכן, הלשון תוחמת את גבולות הפרשנות של הטקסט החוזי וחזקה היא כי פרשנות החוזה תואמת את המשמעות הפשוטה והטבעית של הכתוב בו בראי של הקשרו הכללי.
- במקרה שכאן, סעיף 6.6 קובע כי "סכום החוב של כל לווה במקרקעין ייקבע בהתאם לכרטסת שתונפק ע"י ועד הקבוצה אשר תהווה ראיה חותכת לחובו של הלווה...". אף אם לשון זו יכולה להלום את פירוש התובעים, שלפיו הכרטסת היא "ראיה חותכת" רק לחלוקה היחסית בין חברי הקבוצה, נראה כי פירוש הנתבעות, שלפיו הכרטסת היא ראיה חותכת לגבי סכום החוב עצמו, תואם יותר את "המשמעות הפשוטה והטבעית" שלה. זאת, שכן הסעיף מדבר על ראיה חותכת בנוגע ל"סכום החוב" או ל"חובו של כל לווה", ולא רק בנוגע לחלקו היחסי מתוך החוב הכולל. גם בהמשך צוין כי "בגין סכום זה ירשם השעבוד הפרטני", באופן המלמד כי הכוונה היא לסכום כספי קונקרטי, ולא רק לחלק יחסי.
- זאת ועוד: פירוש הנתבעות תואם יותר את אומד דעת הצדדים, שעליו העידו הן נציג הנתבעות, הן חבר ועד הקבוצה מר דוד, והן מר רחמין שכאמור היה מעורב ביצירת הקשר בין הצדדים. שלושה אלה העידו כי היה רצון להתנהל במרוכז מול ועד הקבוצה, ולהימנע מהתדיינות מול כל חבר קבוצה בנפרד בנוגע לסכום החוב בסופו של יום (ראו סעיפים 6-5 ו-33-32 לתצהיר בעז ברזלי מטעם המלוות ועדותו בעמוד 46 לתמליל הדיון מיום 10.9.25; עדות מר דוד שם בעמוד 85; ועדות מר רחמין שם בעמוד 63 שורה 16 ואילך).[7] פירוש התובעים אינו משיג מטרה זו, שכן לפיו יכול כל חבר להעלות טענות בנוגע לסכום החוב הכולל, ואלה תשלכנה ממילא גם על סכום החוב האישי שלו.
- הפירוש שמתיישב אפוא טוב יותר עם לשון הסעיף ועם אומד דעת הצדדים הוא כי הכרטסת תהווה ראיה חותכת הן לסכום החוב הכולל, והן לסכום החוב הפרטני של כל חבר קבוצה בפני עצמו.
- אלא שנוכח מסקנה זו, עולה השאלה מהו היקף תחולתה של הוראת סעיף 6.6, ובמילים אחרות, לצורך מה נחשבת הכרטסת "ראיה חותכת": האם לצורך גובה החוב במישור המהותי, כפי שטוענות הנתבעות, או רק לצורך מנגנון מחיקת השעבוד הפרטני שנקבע בהסכם. שאלה זו קשורה בטבורה לשאלה הנוספת שבמחלוקת בין הצדדים, והיא האם חבות התובעים היא יחד ולחוד עם יתר חברי הקבוצה.
- סעיף 6.6 קובע, כאמור, כי לאחר שניתן יהיה לרשום שעבוד פרטני על חלקו של כל חבר קבוצה, השעבוד יירשם רק ביחס לחובו הפרטני של החבר ויימחק עם פירעונו. התובעים טוענים כאמור כי הסעיף משקף שינוי מהותי של הסדר החבות "יחד ולחוד" שבהסכמים, ועל כן משנקבעו סכומי החוב הפרטניים חב כל חבר בחובו שלו בלבד. הנתבעות טוענות, לעומת זאת, כי הסעיף אינו בא במקום הסדר החבות "יחד ולחוד" הקבוע בהסכמים (גם בתום סיכומיהן חזרו הנתבעות על עמדה זו, ראו עמוד 41 לתמליל הדיון מיום 18.9.25, שורות 35-26).
- כפי שיוסבר להלן, עמדה זו של הנתבעות מובנת על רקע הוראות ההסכמים, אך ספק אם היא עולה בקנה אחד עם עמדתן שלהן בנוגע למעמד הכרטסת מכוח הסעיף: אם סעיף 6.6, המקים לחבר קבוצה זכות למחיקת השעבוד לאחר תשלום חובו הפרטני, אינו עוסק בחבות המהותית של החבר, וזו נותרת "יחד ולחוד" ביחס לחוב הכולל של חברי הקבוצה, הרי שלא ניתן לטעון כי המעמד המחייב שניתן לכרטסת באותו סעיף ממש חל גם במישור החבות המהותית. במילים אחרות, עמדת הנתבעות שלפיה סעיף 6.6 אינו משנה את משטר החבות המהותית בהסכמים, שמכוחו חברי הקבוצה חבים הדדית בחוב הכולל, צריכה להביא למסקנה שהסעיף קובע הסדרים החלים ביחס להליכי מחיקת השעבוד הפרטני בסדר הדברים הרגיל מכוח ההסכם, כפי שנקבע בו: הוא מאפשר לחבר קבוצה למחוק את השעבוד על חלקו באמצעות תשלום החוב הפרטני שיוחס לו, וקובע כי לעניין אותם הליכי מחיקה מעמדה של הכרטסת מחייב. מנגד, אין בסעיף כדי למנוע מכל חבר להעלות טענות בנוגע לגובה החוב במישור המהותי, והדעת נותנת כי אם תתקבלנה הטענות וסכום החוב יוקטן, הדבר ישליך ממילא גם על גובה החוב המובטח על ידי השעבוד (למרות המעמד המחייב שהוקנה לכרטסת בנוגע להליכים בעניין מחיקתו).
- הנה כי כן: לא ניתן לקבל את עמדת הנתבעות שלפיה הסעיף אינו משנה את משטר החבות "יחד ולחוד" במישור המהותי, ובה בעת מקנה לכרטסת מעמד מכריע במישור זה. יש לבחור באחד משני פירושים אפשריים: הראשון, שהסעיף משנה את משטר החבות "יחד ולחוד" ויוצר חבות אישית, לחוד (כטענת התובעים), תוך הענקת מעמד מכריע לכרטסת גם בנוגע לגובה החוב האישי (בניגוד לטענתם); והשני, שהסעיף אינו משנה את משטר החבות (כטענת הנתבעות), והמעמד המכריע של הכרטסת חל רק במסגרת הליכי מחיקת השעבוד הפרטני בעת מימוש ההסכם, אך אינו מונע מחברי הקבוצה להעלות טענות לגבי גובה החוב במישור המהותי (בניגוד לטענת הנתבעות).
- לטעמי, בבחירה בין שני הפירושים יש להעדיף את הפירוש השני. לעניין זה יש משקל מסוים לשיקולים הקשורים בפרשנות ההסכם, אך יותר מכך לשיקולים של תום לב דיוני במסגרת ההליך שכאן.
מבחינת שיקולים הקשורים בפרשנות ההסכם, אמנם הפירוש הנזכר אינו משיג במלואה את מטרת המלווה, להימנע מהתדיינות עם כל חבר קבוצה בפני עצמו. זאת משום שגם אם לצורך מחיקת השעבוד בהליך רגיל החבר מחויב לכרטסת, הוא יכול ליזום התדיינות משפטית בנוגע לגובה החוב במישור המהותי. עם זאת, נראה כי פירוש זה תואם יותר את לשון ההסכם השני ואת מבנהו. זאת, שכן משטר החבות "יחד ולחוד" נקבע במפורש בשני ההסכמים, ואף עולה כאמור מיתר הוראותיהם, המתייחסות במכלול הן לחברי הקבוצה והן להלוואות הניתנות להם. ההסכמים אינם כוללים הוראה המשנה משטר חבות זה במפורש, והוראה שעניינה ייחוס חבות פרטנית לכל חבר מצויה רק בהסכם השני ובתוך סעיף ספציפי, שכותרתו "בטחונות" ושעוסק בבטחונות. לפיכך, אפשר שהוראה זו תחומה למישור זה: כך לעניין סעיף 6.6, המתייחס למצב שבו קיים שעבוד פרטני שיימחק; וכך לעניין סעיף 6.7, המתייחס למצב שבו השעבוד נותר כולל, וקובע כי במצב זה ניתן יהיה לקבל "מכתב החרגה" מן השעבוד (לפירוש הוראות חוזה בהתאם להקשר הקונקרטי שבו הן מופיעות ראו ע"א 8763/15 זיו נ' גספא הנדסה בע"מ, פיסקה 33 (4.1.2017)).