מבחינת שיקולי תום לב דיוני, הנתבעות טענו בכל פה כי הסעיף אינו משנה את משטר החבות "יחד ולחוד", ובה בעת טענו כאמור טענה נוספת, אשר אינה מתיישבת עם טענה זו, בנוגע למעמדה המחייב של הכרטסת במישור החבות המהותית. הנתבעות הוסיפו לאחוז בשתי הטענות במקביל, גם כאשר קושי זה הוצף בפניהן. בנסיבות אלה, אין לאפשר לנתבעות לחמוק מן התוצאה המתחייבת של טענתן הראשונה, הפועלת לטובת התובעים ומאפשרת להם להשיג על גובה החוב שנקבע בכרטסת, ויש להעדיף את הפירוש המוביל לתוצאה זו (והשוו להשתק שיפוטי המונע העלאת טענות סותרות גם באותו הליך, ע"א 4401/21 אמיתי נ' קרויז, פיסקה 60 (15.11.2023)).[8] העדפה כזו מתיישבת גם עם הכלל של "פירוש לרעת המנסח", שכן הרושם שעלה מן העדויות היה שלנתבעות ניתנה עדיפות בעיצוב תנאי ההסכם (ראו סעיף 25(ב1) לחוק החוזים).[9] מעבר לכך, נראה שהיא עולה בקנה אחד עם טענתן המפורשת של המלוות בכתב הגנתן, כי "ההפניה לסעיף 6.6... הינה אך ורק לעניין המרה לבטוחה פרטנית" (עמוד 4 לכתב הגנת המלוות; וראו גם עדות בעז ברזלי מטעם המלוות בעמוד 52 לתמליל הדיון מיום 10.9.25 שורות 29-28).
- בשולי הדברים בעניין זה אציין, כי את טענתם בדבר שינוי משטר החבות שנקבע בהסכם הראשון ובהסכם השני, ביקשו התובעים לתמוך בכרטסת. התובעים טענו כי בכרטסת יוחס לכל חבר קבוצה חוב מתוך החוב הכולל בגין שני ההסכמים, וזאת על אף שאין חולק כי סעיף 6.6 לא התייחס מפורשות לחוב מכוח ההסכם הראשון. לטענתם, הדבר מלמד שבאותו שלב גם הנתבעות סברו כי משטר החבות שוּנָה ביחס לכלל ההלוואות.
אלא שמי שחתום על הכרטסת הוא ועד הקבוצה, בעוד שהנתבעות סיפקו את המסמכים שעמדו ביסוד אותה כרטסת לרבות בנוגע לסכום החוב הכולל (ראו למשל נספח 2 לתצהיר בעז ברזלי מטעם המלוות, ועדותו בעמודים 50-47 לתמליל הדיון מיום 10.9.25). החלטת ועד הקבוצה לחלק בין חברי הקבוצה את מלוא החוב מכוח שני ההסכמים, שיש להניח כי נעשתה לצורך הקלת התשלום על ידי כלל החברים, אינה מלמדת אפוא שגם הנתבעות סברו כי החבות היא לחוד, באופן שימנע מהן לגבות את מלוא החוב מכלל החברים במקרה הצורך.
- התובעים הפנו לסעיף 12.5 להסכם השיתוף בין חברי הקבוצה, שבו נקבע כי הסכמה עתידית עם בנק מממן תכלול הוראה שהחבות אינה הדדית. לטענת התובעים, הדבר מצדיק לפרש את ההסכם הראשון ואת ההסכם השני באופן שמצמצם ככל הניתן את החבות ההדדית שנקבעה בהם.
אכן, מהסכם השיתוף עולה כי חברי הקבוצה רצו שהחבות העתידית שלהם תהיה לחוד. אלא שכבר באותו הסכם נקבע כי בסופו של דבר החבות תהיה "בהתאם ובכפוף לתנאים שיסוכמו עם הבנק". כמו כן מאז הסכם השיתוף נתקלו חברי הקבוצה בקשיים משמעותיים לגיוס מימון בנקאי, ומעדות מר דוד עלה שהבינו את הצורך להתגמש כדי לאפשר את הקמת המיזם (ראו למשל עמוד 72 לתמליל הדיון מיום 10.9.25). בכל מקרה, הסכם השיתוף אינו יכול לבוא במקום הוראות ההסכם הראשון עם החברה המלווה וההסכם השני עם המלווה שנכרתו לאחריו, ואשר קובעים בבירור שהחבות היא הדדית, יחד ולחוד.
- טענה נוספת שהעלו התובעים היא כי בהסכמים הנוספים, שעליהם חתמו כאמור חלק מחברי הקבוצה לאחר סיום המיזם, הפטירו הנתבעות את החותמים מחבותם יחד ולחוד, והסתפקו בחבותם בסכום הפרטני שיוחס להם בכרטסת. לטענת התובעים, מכוח סעיף 55(ג) לחוק החוזים יש לראות את התובעים מופטרים באותה מידה.
גם טענה זו אין לטעמי לקבל. סעיף 55(ג) עצמו קובע, כי הפטר שניתן לאחד מן החייבים יחד ולחוד יחול גם על החייבים האחרים, "זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת". במקרה שכאן, ברי כי הסכמת הנתבעות להפטיר את חותמי ההסכמים המאוחרים מחבותם יחד ולחוד נבעה מאותם הסכמים, ששיקפו ויתור הדדי על טענות, כאמור בפיסקה 14 לעיל. הסכמה זו אינה אמורה לחול על מי שלא חתם על הסכמים אלה. אדרבה מן ההסכמים עולה כי עמדתן העקבית של הנתבעות הייתה שחבות חברי הקבוצה היא יחד ולחוד, כפי שנקבע מראש בהסכם הראשון ובהסכם השני.
- המסקנה היא, אפוא, כי התובעים חבים יחד ולחוד ביתרת החוב של חברי הקבוצה מכוח ההסכם הראשון וההסכם השני,[10] וכי הם רשאים להעלות טענות בנוגע לגובהו של חוב זה (למעט בהליכי מחיקת השעבוד במסגרת מימוש ההסכם). לטענות אלה אפנה כעת.
ה(2) סכום החוב הכולל על פי ההסכם הראשון וההסכם השני
- כפי שכבר צוין, נוכח מסקנות המומחה מטעם בית המשפט, לעת הזו התובעים אינם מעלים עוד טענות בנוגע להיקף הסכומים שהועמדו כהלוואות. טענותיהם של התובעים ממוקדות בעיקר בגובה הריבית שחישבו הנתבעות עבור כל סכום שהועמד, ובמידה פחותה בסיווג הסכומים בין חלקי ההלוואה השונים בהסכם השני (נוכח הבדלי הריביות ביחס לכל חלק).
- בטרם אדרש באופן פרטני לטענות ולחישובים בעניין כל סכום, יש להתייחס לטענת הנתבעות כי עצם העובדה שחישוביהן לגבי סכום החוב הכולל התקבלו על דעת ועד הקבוצה ואנשי המקצוע מטעמו, כמשתקף בכרטסת, מלמדת שזהו החישוב הנכון על פי הסכמת הצדדים (ראו סיכומי הנתבעות בעמוד 24 לתמליל הדיון מיום 18.9.25, שורות 24-8).
טענה זו אין לקבל.