לכן הטענה כי חאג' מנוע מלהגיש תביעה להסדרת זכויותיו, על סמך פסקי הדין שניתנו בהליך הקודם, נוגדת את האמור במפורש בפסק הדין שניתן בבית משפט העליון בהליך הקודם.
- שלישית, הסיבה בגינה התקבלה התביעה שהגישו חלק מהנתבעים כנגד חאג', נעוצה בכך שלא ניתן לקיים את העסקה לפיה חאג' יקבל קניין במקרקעין במגרש ספציפי. ברי כי מתן זכויות במושע לחאג' אינו מאיין או סותר את הקביעה לפיה לא ניתן לתת לחאג' מגרש ספציפי. מאידך גיסא, טענת ההגנה, לפיה לא נותרו בידי ג'רייס זכויות במקרקעין, שיש בכוחן לחסום את תביעת חאג', לא הוכרעה על ידי בית המשפט-לא בבית משפט המחוזי ולא בבית משפט העליון- בהליך הקודם, ועל כן אין זה צודק כעת לחסום את דרכו של חאג' מלהביא את עניינו בפני בית המשפט, ולבקש כי טענה זו תוכרע. משכך אין להפעיל את הכלל של מעשה בית דין, משהטענות הרלוונטיות לא הוכרעו על ידי בית המשפט בהליך הקודם, והרציונל של קיום השתק עילה לא חל בענייננו.
- רביעית, וכאמור לעיל, לא כל הצדדים הדרושים היו צד להליך הקודם. כך לא צורפה האחות רחאב, שהעבירה את זכויותיה לאחר עסקת המכר לג'רייס. כך לא צורפה המועצה המקומית שנטען שרכשה את הדרכים מהאחים, בעסקה קודמת לעסקת המכר. יודגש, כי מחדל זה, בנוגע לאי צירוף צדדים דרושים, הוא לפתחם של הנתבעים כאן שהגישו את ההליך הקודם ולא לפתחו של חאג' שהיה נתבע במסגרת אותו הליך. ברע"א 1491/24 גבאי נ' קפיטולניק (בנבו, 13.5.2024) שב והבהיר בית משפט העליון את חשיבות צירוף כלל הצדדים הדרושים, בתביעות לסעד הצהרתי לגבי זכויות קניין במקרקעין. פסיקה זו ניתנה אגב דיון בתוצאות פסק דין שניתן בענייני בעלות מקרקעין ללא שצורפו כלל הצדדים הדרושים שעלולים להיפגע ממתן פסק הדין. בית משפט עמד על האבחנה בין תביעה למתן פסק דין גברא לבין תביעה למתן פסק דין חפצא. לגבי תביעות להצהרת בעלות על קניין מדובר בפסק דין חפצא:
"שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בפסק דין "חפצא" (In Rem). בניגוד לפסקי דין "גברא", כוחם של פסקי דין כאלה, המסדירים את המעמד המשפטי של חפץ או אדם, יפה ביחס לכולי עלמא. למשל, אם בסכסוך בין ראובן לשמעון נקבע שחפץ שייך לשמעון, המשמעות היא שהחפץ אינו שייך לראובן; אך גם שהוא לא שייך ללוי וכן לא שייך לשאר העולם. משום כך, תחולת "השורה התחתונה" של פסק הדין החפצי לעולם תתפרש מעבר לבעלי הדין שהיו צד להליך המשפטי (ע"א 143/51 ראש העיר רמת גן נ' חברת פרדס ינאי בע"מ, פ''ד י 1804, 1815 (1956); זלצמן, בעמודים 506-505; רוזן-צבי, בעמוד 949-947). זוהי גם הסיבה להקפדה היתרה הננקטת בהליכים חפציים ביחס למיהותם של צדדים להליך. בנוסף לכלל הרגיל לפיו יש לצרף להליך צדדים העשויים להיפגע מתוצאותיו, בהליכים חפציים הוסיף המחוקק וקבע לעתים פרוצדורות בהן יש לנקוט על מנת להביא את ההליך לידיעת בעלי עניין פוטנציאליים - דוגמת פרסום הגשת בקשות לצו ירושה או לצו קיום צוואה (תקנה 17 לתקנות הירושה, התשנ״ח-1998. לדוגמאות נוספות, ראו: זלצמן, בעמודים 509-508. השוו גם לרע"א 7653/23 קירש נ' יצחק אמר - חברה לבניה והשקעות בע"מ, פסקה 12 [נבו] (28.1.2024), לפיו בתביעות חפציות יש להקפיד הקפדה יתירה בהמצאת כתבי בית הדין)."
לכן נפסק באותו עניין, כי דינו של פסק דין שניתן בהליך המצהיר על בעלות במקרקעין, ולאחר מכן מתברר שלא צורפו אליו כל הצדדים שעלולים להיפגע, הוא בטלות (ראו גם: רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל, פסקה 9 (נבו,6.9.2007)). בשים לב לכך, יש להקפיד הקפדה יתרה על צירוף כלל בעלי הדין הנחוצים בתביעה על הצהרת בעלות במקרקעין. וכפי שנפסק: